האירוע
הסיפור של אורנה
 
השעון מצלצל, 05:00 בבוקר.
אני קמה. מדליקה את הרדיו. חדשות. הגזרה המזרחית מופגזת כולה. צה"ל מחזיר אש. לא מודיעים שאין נפגעים לכוחותינו. הלב מתחיל לדפוק. יפתח, רס"פ, מסתובב בין העמדות. חשוף, לא בטנק. מירון, בעורב גולני, פעיל בגזרה המזרחית. יוחאי, בגולני, בגזרה המזרחית. אוריאל, בסיירת אגוז , ראיתי אותו שלשום בבית, אולי הוא לא שם. אני יוצאת לעבודה. הרדיו צמוד. מטוסינו מפציצים בגזרת סוג'וד.
07:30 , גל המתוקה מגלה את סבתא בין הפרחים ורוצה שתיקח אותה לגנון. אני מעלה את גל על הטרקטור ונוסעים לגנון. מסרקת אותה, בונה איתה פזל, מנשקת ומחבקת אותה וחוזרת לטרקטור. בדרכי מהגנון, שיחה קצרה עם רחל על התספורת. אילי ביקש שעד החופשה הבאה שלו אסתפר ואצבע את שערותיי, הוא שמע את אחיו גולן מתגאה בפני, שחבריו חושבים שאני אחותו וגם הוא הצעיר בילדי, רוצה שאראה כאחותו. אני על הטרקטור ממשיכה בדרכי למרכז החתונות. בערב חתונה. אמנם בבוקרו של יום כבר הברקתי וצחצחתי את השטח, אבל צריך לראות מה עוד יש לעזור. חבקתי את הכלה וברכתי את אמה, חברתי. אני נכנסת למזכירות. הבטחתי לאיל שלושה ימים קודם, שאקיים שיחה עם ערן המזכיר ושאבהיר לו, שאיל מתכוון להיאבק על הקיבוץ, על שוויון ערך האדם וקיומו, ועל דרכים רבות ומגוונות לטיפול בדור הצעיר. אני פותחת את הדלת, דפנה (מזכירת המזכירות בגילה של בתי הבכורה לילך, תמיד פוגשת אותי בשמחה) מסתובבת אלי עם הגב ואינה אומרת "בוקר טוב". אני אומרת, "בוקר טוב", דפנה בקושי עונה. אני שואלת, "דפנה, קרה משהו?", "לא, לא קרה שום דבר", היא עונה. "טוב, אז תרשמי לי שיחה עם ערן". היא לא מסתובבת, לא רושמת ואיני שומעת אם היא עונה. שוב אני שואלת, "דפנה, קרה משהו?", "לא, שום דבר". נפתחת הדלת ונכנס ערן המזכיר. הוא מסובב את פניו ממני. אני שואלת, "ערן, קרה משהו?", "לא, שום דבר". נפתחת הדלת, עמוס גיסי בפתח, רואה אותי, סוגר את הדלת. אני שואלת "קרה משהו ליפתח?", "לא , לא קרה דבר".
  
אני יוצאת מחדר המזכירות, נכנסת שוב ושואלת את ערן, "מדוע עמוס נראה כך?", והוא עונה, "הייתה לנו שיחה קשה". אני יוצאת. ביציאה נתקלת בעמוס, הוא הולך ואני אחריו. "עמוס, קרה משהו?, קרה משהו ליפתח?", והוא ממשיך ללכת, מהנהן משהו. "לא, שום דבר". פניו חיוורות. ואני חושבת, 'יפתח פצוע, ועמוס מסתיר זאת ממני, איך ייתכן?' אני עולה על הטרקטור ונוסעת מאחורי המזכירות לרסס את העשבייה בתמרים. האם לשם כך? איני יכולה לרסס. פני למזכירות, אני רואה את אלי ארזי חולף עם הרכב, רצה אחריו וצועקת, אבל, הוא לא שומע וממשיך בנסיעתו. ערן חוזר על אופניו מכיוון הכביש הראשי. אני רצה אחריו, צועקת והוא ממשיך לנסוע, אני רצה, עוצרת אותו ושואלת, "ערן, קרה משהו ליפתח, למירון, ליוחאי, לאוריאל?", והוא עונה, "לא, לא קרה". איני יכולה יותר, אני מתפרצת בבכי, "ערן, קרה משהו ליפתח?" והוא עונה, "אורנה, אני מבטיח לך, לא קרה ליפתח שום דבר. קרה משהו בעמק הירדן, אומרים שבאשדות, וזה מה שאני מברר עכשיו".
  
השעה 09:30 אני לבדי, בוכה וחוזרת לתמרים. עיני מופנות לכביש הפונה למזכירות. מחשבותיי משתוללות, אם אלי ארזי נסע לספנקריט ,סימן שלא קרה דבר. אלי חוזר לכיוון המזכירות, על עיניו משקפי שמש, זה פרט שאני מבחינה בו מיד. אחריו מונית, לא הבחנתי אם ירוקים יושבים בה. עוד הספקתי לדמיין מי הזמין אותה... עוברות מספר דקות. אלי חוזר עם המכונית, אחריו המונית. אני עוקבת אחריהם, הם פונים בכביש המוביל רק אלי. אני מתחילה לרוץ... הם לא ישיגו אותי... אני רצה מהתמרים למגרש הטניס, הם לא ישיגו אותי... אני נופלת! אלי, זה לא יכול להיות! לא יכול להיות
אני בתהום, חושך, איני רואה דבר.
הסיפור של יובל
 
 
אורנה,
  
אני זוכר שאיל הגיע לריחן והתחיל להיכנס לפעילות. בהתחלה הוא היה כמה ימים עם צוות 2 -א, הצוות של עידן המר. בטל"ת הראשון הוא גילה שהצוותים לא מעבירים חוטר רטוב (חוטר עם שמן) בתותחים. איל מאוד כעס ומיד הלך לדבר על כך עם נוימן המ"פ. באותו ערב, נוימן העביר לכל הצוותים תזכורת בנושא החוטר ולמחרת, כבר התחילו כולם להעביר חוטר בתותח.
באחד הימים הגיע כתב ערוץ 2 , רוני דניאל, לצלם חיילים בריחן. הוא צילם תרגולות ואיל הצטרף לצוות ג', רק אחרי הצילומים (החליף את אור צפרוני). אחר כך, עלינו לכסרא עם טנק 2 ולמעלה החלפנו אותו בטנק 3ב, הטנק שהיה אז אצל גוטמנוביץ.
היה ליל ירח מלא. עד אז, כמעט לא דיברתי עם איל, רק עשינו היכרות של, איך קוראים לך? מאיפה אתה בארץ? מכיר את זה? מכיר את ההוא? בלילה עשינו מארב בעמדה הצפונית בכסרא. בבוקר ירדנו לאמבטיה (עמדה אחורית), חיכינו בתאים עד אור יום ואז, התחלנו טל"ת. בסביבות 6.15 התחילו פצמ"רים על סוג'וד. נכנסנו לתאים. אני זוכר שאמרתי לשחר לא לעלות לעמדות. קיבלנו פקודה שהחירניקים מזהים את "היציאות" של הפצמ"רים, ויש לעלות לעמדות, לזהות ולירות. ברגע שעלינו לעמדה היינו עם האגף לג'בל צפי. שחר נתן את המשקפת לאיל ואמר לו שיתצפת לג'בל צפי. עלינו כל פעם לעשר, חמש עשרה שניות. בפעם הרביעית שעלינו עמדנו כמה שניות בעמדה ופתאום, היה פיצוץ אדיר. איך שהיה הפיצוץ עליתי לתא מפקד וזיהיתי את שחר על הצריח. שחר הסתכל לתוך תא הטען וצעק: "הוא לא מדבר". אמרתי לשחר שייכנס לטפל באיל, ואני נכנסתי לתא מפקד, בשביל לכוון את הנהג.
לא היה קשר פנים בטנק. תפסתי את המיק' חירום וצעקתי לחנוך, לנסוע קדימה וימינה. חנוך התחיל לנסוע וכנראה ניתק הקשר. עשינו סיבוב של 180 , ותוך כדי כך, עלינו על סלעים גדולים, כי לא היה אפשר לכוון את חנוך. באותו זמן, עד הנסיעה לעמדות האחוריות, שחר פינה את איל למסדרון האחורי. שחר השאיר אותו עם הג'נטקס עליו וניסה להנשים אותו. יצאתי מהטנק וצעקתי לחירניקים מהנקפ"דון שיבואו לעזור. שחר צעק לי להיכנס לעזור לו וחנוך דומם את הטנק. החירניקים הגיעו וניסו גם לעזור להנשים. התחלפתי עם שחר, ושחר עלה לדווח בקשר שיש פצוע קשה מאוד. ושהוא מבקש רשות לרדת למוצב.
חנוך עבר דרך תא הנהג לצריח ולקח איתו ערכת ע”ר. כשהגעתי לאיל, הורדתי ממנו את הג'נטקס ונתתי לו כמה סטירות. אח"כ גזרתי לו את הסרבל עם סכין יפנית וניסיתי, יחד עם חנוך, לעצור את הדם ע"י חבישה, ולא הצלחנו. קיבלנו אישור לרדת. חנוך נכנס לתא נהג, שוב דרך הצריח. נשארתי עם איל במסדרון וניסיתי להמשיך לטפל בו. חנוך עשה את כל הנסיעה בלי קשר. קצת לפני סוף הנסיעה, הרמתי את הראש ואמרתי לשחר, ש"נראה לי שהוא גמור". הגענו למשטח. נכנסתי חזרה למסדרון ופתחתי את הדלת. בחוץ חיכה תייסיר , הסמל הטכני, והוציא אותו מהמסדרון. היו שם עוד חיילים שעזרו לתייסיר להביא את כולנו לנאפ"ל (נקודת איסוף פצועים) שהיה בחדר האוכל. כעבור כמה דקות הרופא קבע את המוות, והחליט, שיפנו את כולנו ברכבים לבי"ח בארץ.
לא הספקתי להכיר את איל הרבה לפני מותו. עכשיו אני מכיר אותו הרבה יותר טוב (מהסיפורים שמספרים). האנקדוטה הקצרה הזכורה לי מסיפור החוטר, היא בעיני איזשהו סימפטום של צורת חיים שאפיינה את איל ובה כלולים המון רצינות, הקפדה, ועקשנות.
  
יובל עילם
 
 
הסיפור של נוימן
 
 
הגזרה כולה הופגזה. הטנק של איל עלה לקסרה, למצוא את מקור הירי. מקור הירי זוהה ע"י החי"ר והטנק עלה לחסל את המקור. נקודת הירי לא נתגלתה על ידם והם עלו 4 פעמים כדי לזהות ולירות. בפעם החמישית, נפגע הטנק.
הקשר איתי חודש רק כאשר הם ירדו מהקסרה לעמדת היום (לפני כן, הקשר נותק בפיצוץ). שחר הודיע בקשר שאיל נפצע ברגליים. אמרתי לו, להירגע, לבחון את מצבו, לבדוק אם ישנה אפשרות של חזרה למוצב. במקביל, הכנתי כבר צוות חילוץ. שחר החליט , שחזרה עם הטנק תהיה מהירה יותר.
הם הגיעו למוצב. כל העת הייתי בטוח שאיל פצוע רק ברגליים. כאשר הגיעו, טייסיר הוציא את איל למוצב. שם חיכו כבר כוחות חילוץ. טייסיר הוציא מיד את איל לאלונקה והם רצו לתוך חדר האוכל של המוצב, שם חיכה רופא. הייתי בטוח כל אותו זמן, שאיל פצוע.
  
דן נוימן, מ"פ
היה בום נורא.
הפנים שלי נשרפו, הטנק התמלא עשן, לא ראיתי כלום וקפצתי למעלה, לתוך העמדה של שחר. שחר קרא לאיל, לא שמענו אותו ולא ראינו אותו. שחר ירד למטה, ראה את איל, ופינה אותו למסדרון. טיפל בו, עלה חזרה למעלה, לקח פיקוד ואמר לי, לרדת לטפל באיל.
ירדתי. ניסיתי להנשים את איל, נדמה היה לי, שהוא נושם. חתכתי את הסרבל שלו בסכין יפני, חבשתי את הרגל בשתי תחבושות אישיות. הן היו ספוגות בדם. הרצפה היתה מלאה דם.
  
יובל
 
 
הסיפור של שחר
 
 
למשפחת שמעוני,
  
היכרותי עם איל התחילה בקשר. כבר אז, התרשמתי שמדובר בקפדן מאוד כשהזמין בנוהל היומי דפי טפ"ש. ביום שלישי לפני האירוע, עלינו יחד לשיירה לריחן. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. שמעתי עליו מחברה שלי ששירתה איתו בבה"ד 1 ואמרה, שהוא היה אחד המפקצי"ם האהובים עליה. ביום שלישי בערב יצאנו יחד למארב של צמד טנקים, ואיל, שהגיע רק לפני שעתיים לריחן, היה מפקד הכוח והבכיר בדרגה. נוימן לימד אותו בזריזות את הגזרה ואמר לו, שהדבר החשוב ביותר הוא, שידע להגיב ולא שיכיר בע"פ את הגזרה.
חזרנו מהמארב ביום רביעי בבוקר. איל נשאר עם הצוות השני (שעשה איתו את המארב) ועבדו עד אחת בצהרים על בעיות ישנות בטנק ועל ניקיונות. איל לא ויתר לצוות, אפילו שהם לא ישנו. בערב הייתי אמור לצאת עם הצוות שלי למשימה (כסרה), ובערך בשתיים בצהריים איל בא אלי ואמר לי, שהוא עולה איתי במקום אור (הטען שלי) ליום אחד, ואחר כך, הוא הולך למשימה אחרת. הוא גם אמר, שטנק עובר דרכנו ומביא לי את אור ולוקח אותו.
עלינו בערב לעמדה של המארב יחד עם איל. בלילה עשינו משמרות יחד כדי שאחפוף אותו על הגזרה. במשמרת הראשונה דיברנו כמעט רק על הגזרה והתרשמתי שהוא קולט מהר מאוד. במשמרת השניה הוא כבר הכיר את כל הגזרה, לכן, היה לנו זמן לדבר על דברים אחרים. דיברנו על הפלוגה, על הנהלים שבה ועל ההבדלים שבין המוצבים. איל לא היה מרוצה מרמת הסדר בריחן וסיפר לי, שהוא מתכוון לשנות הרבה דברים שלא נראו לו טובים.
איל הלך לישון. אני לא הייתי כ”כ עייף, אז נשארתי ער גם במשמרת הבאה יחד עם חנוך (הנהג שלי). קיפלתי את המארב בתרגולת טילים ואיל, שהיה בתא הנהג, הגיב מהר מאוד, אך הופתע ואמר לי, שהוא מרוצה מהדרך בה קיפלתי את המארב. עצרנו, איל וחנוך התחלפו בתאים, כדי שאיל יכיר את הדרך לעמדות יום, ונסענו לעמדות יום. לאחר חצי שעה של כוננות עם שחר, התחלנו בטיפולים בטנק כדי להחזיר אותו לכוננות. במהלך הטיפולים התחילו המחבלים לירות פצמ"רים לכיוון כוח חי"ר שהיה איתנו ולכיוון מוצבי צד"ל באזור (סוג’וד ורזלן). כוח החי"ר זיהה יציאות של מרגמה ותול"ר מכיפה צפונית לסוג’וד ודיווח לי על כך. קיבלתי פקודה מאייל (מפקד מוצב ריחן) לעלות לעמדות אש ולירות לשם. תוך כדי שאלכס (מפקד כוח חי"ר) מתאר לי בדיוק איפה, התחילו להתקרב לטנק פצמ"רים ולכן לא יכולתי לרדת ברגל לזהות את מה שאלכס תיאר לי. עליתי עם הטנק לעמדה הדרומית שהיא יותר מוגנת אך לא יכולתי לראות משם את הכיפה שממנה ירו המחבלים, לכן עליתי לעמדה הצפונית יותר שממנה ראיתי את המקום. יובל התותחן אמר לי להיזהר שלא נחטוף טיל מג’בל צפי. מייד אמרתי לאיל שתפקידו עכשיו זה רק לצפות לשם, שאני שם את המשקפת ביני לבינו שיוכל לצפות בה מידי פעם. בזמן הזה, התותחן ואני מסתכלים לכיפה שעליה היה הזיהוי, ולכן התותח מכוון לשם. לא זיהיתי בודאות את המחבלים לכן ירדתי מהעמדות. עליתי לעמדות שוב וכל פעם אחרי 15-20 שניות בעמדה, ירדתי ועליתי למקום אחר כדי להטעות את המחבלים ולא לחטוף טיל.
בפעם החמישית שעלינו, אחרי 5-10 שניות, שמעתי פתאום פיצוץ אדיר. הנהג התחיל לנסוע אחורה והפעיל מיסוך. הרגשתי שיובל התותחן נוגע בי ותוך כדי כך, יוצא המון עשן. הורדתי את הג’נטקס ויובל שאל אותי, אם הוא שרוף. עניתי לו בשלילה וישר הסתכלתי שמאלה. נחרדתי כשראיתי את איל שרוע על ה-6פ’. מיד עברתי לתא טען ויובל עלה לתא מפקד וכיוון את הטנק לעמדות אחוריות ומוגנות. תוך כדי נסיעה העברתי את איל למסדרון האחורי, לאחר שלקח לי כמה שניות לשחרר את השכפ"ץ שלו, שנתפס במשהו בטנק. בזמן שהעברתי אותו ראיתי כי רגל ימין שלו חצי קטועה והפנים שלו היו מאוד לבנות. דבר ראשון שעשיתי היה, לראות אם הוא בהכרה. הוא לא היה בהכרה. פתחתי לו את הפה כדי שיוכל לנשום. לא היו לו הפרשות בפה. נתתי הנשמה וראיתי את הבטן שלו קופצת וחשבתי שהוא נושם. אז הגענו לעמדות אחוריות. אמרתי לחנוך ויובל שיטפלו באיל ושיעצרו את פרץ הדם מהרגל הימנית. הם שמו לו תחבושות, שחנוך הביא איתו מתא הנהג, ואני עזרתי להם לפתוח תחבושות. סידרתי את הקשר. דיווחתי לאייל (מפקד ריחן) ולנוימן. אמרתי להם שאני יכול לחזור לבד. אמרתי לחנוך שיסע לבד, הכי מהר שהוא יכול למוצב. הוא עשה את זה.
כשהגענו למוצב חיכו לנו החובשים והרופא, שהוציאו אותו לאלונקה ולקחו אותו לטיפול בחדר האוכל של המוצב. אמרתי ליובל שילך איתו ונשארתי לסדר את הטנק ולראות מה קרה. ראיתי את כיוון חדירת הטיל ולא האמנתי שאני והתותחן נשארנו בחיים, ודווקא איל, שעמד בצד השני, נפצע (בשלב הזה, חשבתי שהוא חי. חנוך ויובל אמרו לי שהם טיפלו בו, שהוא נושם וגם דיבר). הלכתי גם אני כדי לקבל טיפול. לאחר כמה דקות שמעתי את מפקד עיישיה, יובל, אומר לחובשים שיעזבו את איל מאחר והרופא קבע את המוות שלו. הייתי בשוק בגלל מה שחשבתי. אחר כך לקחו אותי ואת יובל לבית חולים בצפת.
  
תם ולא נשלם. מאיתנו נלקח קצין בפלוגה ובן אדם. מכם נלקח בן משפחה, ואין להשוות בין הדברים.
  
אז אם שכחתי משהו, אני מצטער. אני מבטיח שעשיתי הכל כדי לשמור על החיים של איל ולא הצלחתי. לפעמים מאוד קשה לי עם זה, אבל אצטרך ללמוד לחיות עם זה. זה כמעט ולא עוזר שאומרים שלא טעינו ועבדנו כמו שצריך. מגיע לחברי הצוות צל"ש, הם פעלו בקור רוח תחת אש.
שלכם, שחר בן הדור
מט"ק ג’, פלוגה ח
גדוד 77