איל היקר,
  
כבר הרבה זמן שאתה לא איתנו. מחרתיים הגדוד שלך יורד מהקו. עשה עבודה קשה. עבודה שחורה וטובה, אבל יורד בלי שניים מאנשיו היקרים, שנותרו רק בלבנו. אתה אחד מהם.
לא הכרתי אותך הרבה זמן, אבל בתקופה שהיינו ביחד ידענו להכיר האחד את השני ולהפוך לחברים. היתה תקופה נהדרת, כמו כל קק"ש. היום, קצת יותר משנה לאחר שסיימנו יחד והפכנו לקצינים, אחרי שני קורסים שהעברתי ועוד אחד שאני מעביר עכשיו, אני עובר בפלוגה, נכנס לחדר שלך, בודק מסדר בוקר במיטה שלך, נזכר בך. לקום בבוקר ולראות אותך עם תחתוני בקו"ם, היה מחזה מרנין. שנה וחצי בצבא ועדיין לובש תחתוני בקו"ם, ונוסף על זה, איזו גופיה לבנה מגעילה שהתחננה שתכבס אותה, וגם בזה עשית לה טובה . אפשר לחשוב שבקיבוץ אין תחתונים. מכל הצחוקים על הקיבוצים, תמיד היית מתרגז. כאילו חסכת כסף ולא קנית תחתונים. היתה איזו אווירת טירוף. היית משתגע כשהיינו אומרים משהו, או זורקים מילה רעה על הקיבוצים, אפילו אם תמיד זה היה בצחוק. הקיבוץ זה הבית, וכאילו שמובן מאליו, שתמשיך לבנות אותו ולשמור אותו לתפארת. כאילו הכל תחת ידיך, ואני בטוח שזה היה מתקיים אילמלא טיל אחד ארור.
כל הקק"ש, כבר משבוע אחזקה בו פיקדת עלינו בהצלחה, ייעדנו אותך לבה"ד 1. זה היה כל כך ברור, רק לא לך. ההוא ידאג לי, וההוא יעזור לי, אבל בסוף הגעת לשם. כל כך נלחמת לצאת, ועוד לאיזו משימה חשובה.
היום יוצא לי לשבץ אנשים לבה"ד, אבל מיד אני מדגיש בפניהם את העובדה שעליהם ללחוץ ולדרוש לחזור להיות מ"מ טנקים, לתת עבודה, לעמוד בקו הראשון ולהגן על צפון המדינה, בדיוק כמוך. את אותו לילה בלטרון לא אשכח. הפכנו מסמלים לקצינים, ובאותו רגע הבטחנו אחד לשני שנשמור על קשר ועל עצמנו, אבל אתה לא הצלחת. דווקא אתה, ששובצת למשימה שלכאורה לא מסוכנת אבל מסתיימת אחרי 8 חודשים.
לפני חודש וחצי משהו נעצר. אתה לא איתנו ואנחנו מחוייבים לשגרה. כל שנותר לי הוא לזכור אותך כמו שאתה וכמו שכולם אהבו אותך. לא אשכח אותך.
  
חבר,
אילן קרסו




איל ,
  
בתחילת דרכי כמפקד בבית הספר לקצינים, עברתי סדנא לתפיסת תפקיד המפקד. הסדנא היתה רק לשישה מפקדים חדשים שהגיעו לגדוד. איני זוכר אם היתה זו הוראה שרק המפקדים החדשים יהיו נוכחים בסדנא זו, אך לאיל זה כנראה לא שינה דבר. הוא הצטרף לשמוע, להשמיע ולהשפיע.
באחת מארוחות הצהריים לקראת סיום מחזור ההדרכה, ממש לפני סוף הארוחה איל שם לב שחסר משהו בתפריט... פרי! איל הסביר לי, כי על פי התפריט חייב שיהיה פרי בסוף הארוחה. מבלי להשתהות קורא איל לצוער האחראי על האוכל ושולח אותו להביא את המבוקש. הצוער מסביר לאיל כי אין פרי, אך איל, מתעקש ופוקד עליו ללכת שוב למטבח של הבסיס ולחזור עם פרי. הצוער הלך, וחזר... עם ארגז אפרסקים. איל הסביר לי, שאם היה מוותר, מחר לא היה פרי לצוערים.
  
שיחות...
  
איל שתמיד מביע דעה, נחרץ וקובע עמדה.
בשיחות של הגדוד ,מדבר מעומק הלב, מקשיב ומנסה לשכנע.
בשיחות של הפלוגה, צעקותיו היו בוקעות מהמשרד השכן.
ברשת הקשר, ממשיך ומחנך גם אם כל הגדוד שומע.
  
איל,
עיניים גדולות ורואות
ולב להרגיש בו את כל המראות...
  
שתמשיך להשפיע, גם אם לא אשמע,
אמשיך להקשיב, גם אם לא אראה.
  
בכאב ובהערכה,
רז




אורנה,
  
אין מילים שיכולות לנחם והאסון נראה מוחלט ובלתי נתפס.
הזיכרונות עדיין כל כך מוחשיים ומבלבלים.
הנה שיחת צוות של צוות 1 במגורי הצוערים, עם קפה ועוגיות, בסוף שבוע מפרך.
הטפ"ש כבר נגמר. מחר בבוקר יוצאים הביתה וכולם מחייכים.
והנה, כל הצוות מתחת לעץ בשבוע ניווטים, מבשלים ארוחת צהרים ומתכוננים
לניווטים הבאים.
והנה, פתאום, בלי שום אזהרה, מגיעה הידיעה והכל כבר נראה שונה.
פתאום כל הזיכרונות האלו משנים את משמעותם וכאילו הופכים למשהו רחוק
ובלתי אפשרי.
ופתאום יחד עם הזיכרונות באה איזו הרגשה של צריבה איומה, צריבה שמתחזקת
כשנדמה שכל העולם ממשיך כרגיל, אבל אצל חלקנו, משהו נעצר.
  
דודי
גנן קק"ש של איל




"הקצין שהפך את העולם"!
  
"הקצין שהפך את העולם" - כך קראתי לך בפעם האחרונה שראיתי אותך.
הסתובבת והתחלת לצחוק.
הכרתי אותך הרבה זמן, אבל הספקתי להכיר אותך עם הטנק ההפוך שלא יודע
איך הצלחת להתגבר על המצב. כשראיתי אותך בשטח ליד הטנק ההפוך, רצת
מקצין לקצין. היית כמו כוכב הסידרה "הפוך..." ואז התחלתי לקרוא לך "הקצין שהפך את העולם".
  
היה תדריך והגולנצ'יקים באו עם תחתונים. איל אמר שלא יהיה תדריך עד שכולם
יהיו על מדים. באמצע התדריך הדלקתי סיגריה ואז איל צעק עלי ורבנו כזה. כאשר
נגמר התדריך ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "מה הסיפור? למה אתה צועק עלי לפני
כולם?" ואיל השיב: "מצטער שצעקתי". ביקשתי גם אני סליחה מאיל. סלחנו האחד
לשני והלכנו לארוחת ערב.
  
אני עדיין מרגיש שכשאראה אותך, אקרא לך "יא צעיר" ואתה תענה לי: "הנה החצוף".
  
אני מצדיע לקצין שהפך את העולם
דימיטרי (דימא)




הייתי עם איל שלושה שבועות במוצב דמשקיה בלבנון. בעצם, היינו הצוות הראשון
שלו בפלוגה ח'. בכל המארבים הייתי יחד עם איל.
תמיד היה על מה לדבר. נושא לויכוח או סתם לקשקש. פעם אמרתי לאיל, שעדיף
לגור בעיר מאשר בקיבוץ ואיל ענה לי: "לא, אני רוצה לגור רק בקיבוץ - קיבוץ זה
מקום נפלא". הוא אהב מאוד את הקיבוץ.
איל תמיד דאג לכולם, רצה לעזור, ללמד. הוא היה באמת קצין בצבא. הוא אהב
מאוד את הטנקים. רצה להיות לפחות מ"פ. רצה שהצוות שלו יהיה הכי טוב.
ככה אזכור את איל לתמיד. חייכן, ובו בזמן גם רציני, חכם, טוב לב ומלא באהבה
של ארץ, אהבה לבני האדם.
  
נהג טנק מהצוות שלו,
בוריס רבקין




ב"ה
אורנה ומשפחת שמעוני היקרה,
  
במשך ארבעה חודשים הייתי עם איל בטנק ובחדר, בקורס קציני שריון. אני זוכר
שתמיד השתוממתי מחדש לנוכח התנהגותו של איל, ללא דופי, ביושר ובאמיתיות.
הוא היה מקפיד על קלה כחמורה בכל הדרישות שדרשו המפקדים. גם הרבה אחרי
מסדר השכבה, היה יורד שוב לבדוק שהטנק מסודר, במצב אבטחה , נקי וכשיר. אף
פעם לא עיגל פינות או ויתר לעצמו. לפעמים לא הצלחתי להבין איך הוא, עם הכנות
והתמימות שבו, ממשיך למרות הקשיים ולמרות שלא הלך לו בכל מיני מצבים.
בצוות קראנו לו לפעמים ה"דוס", כי ביושר חסר הפשרות שלו הוא הזכיר לנו קנאי
דתי לאמת. תמיד צחקנו ואמרנו: "הוא בטח יחזור בתשובה" והנה, אלוהים היה
קצר רוח והחליט לקחת אותו אליו עוד קודם.
קשה לי לבטא, ובוודאי בכתב, את מה שאני מרגיש ואת צערי. במהלך הקורס
הקשוח שבו היינו אני בטוח, שהיו עוד צדדים באיל שהפסדתי ולא הספקתי להכיר מספיק.
המקום ינחם אותנו עם שאר אבלי ציון וירושלים. יהי רצון שלא נוסיף דאבה עוד.
  
מרדכי עציון




 
    
    
איל היה איש של עקרונות, ערכים וחדור אידיאלים.  
בכל שיחה איתי ראיתי מולי ילד, נער, איש שגדל ,  
וחי בתוך בועה שחינכה לתרום  
להקרבה עצמית ולאהבת בארץ. בכל נושא שקשור  
בארץ הזאת היתה לו דעה  
ברורה. לפעמים בשיחות הייתי רואה איך שהוא לא  
מכוון את הצד השני ובמין  
 
חיוך קטן וצנוע, מנסה פעם אחר פעם להציג ולשכנע בעמדתו.
לאחר שבועות הניווטים, הוסב שמו ל"עשרה דגלונים". בכל פעם שהייתי מתעורר
במהלך הלילה, שמעתי צוערים עולים מול "עשרה דגלונים", כאילו שרשת הקשר
הגדודית היתה שלו בלבד. השיחות כללו ויכוחים עם צוערים שהלכו לאיבוד וביקשו
עזרה, איל היה מוריד אותם מעליו, לפעמים בעצבים, וגורם להם להתמודד עם
הבעיות בכוחות עצמם.
אומרים, שהטובים ביותר הולכים מאיתנו בהיותם צעירים, איל היה אחד הטובים.
  
רוני, מ"פ ג'
חרוב, בה"ד 1




משפחת שמעוני היקרה,
  
את בנכם האהוב, איל ז"ל, הכרתי כשבועיים לפני העלייה לקו באל"ת. הוא אמור
היה לקבל מאיתנו את הטנק ויצא לי לשוחח איתו על העלייה ללבנון, על הכוננות
ועל מצב הטנק. במסגרת היכרות זו הבחנתי ביושר וברצינות שבו. הוא נראה אדם
שבאמת איכפת לו מהחיילים ומהעבודה הן כמפקד טנק והן כאדם האחראי על גורל הפקודים תחתיו.
האבידה והחלל שהותיר אחריו איל בפלוגה, הוא רב, ולא ניתן למדוד אותו בשום
קנה מידה מאחר והמפגש הזה עם המוות, ועם המחיר שאנו משלמים על בטחון
המדינה וקיומה, הוא מעל ליכולת המחשבה שלנו.
קטונתי מלהבין את מותו של אדם כל כך פעיל, ישר ואמין, שכל רצונו היה להגן
בגופו על האזרחים הגרים בקרית שמונה, במטולה ובישובי הסביבה.
משפחת שמעוני היקרה, בנכם, איל ז"ל, נפל כגיבור ואתם הקרבתם את היקר לכם
מכל למען נחיה בביטחון ובשקט בתוך גבולות המדינה. הקשר ביניכם ובינינו נקבע
בבית משפט של מעלה ולכן, אני מרגיש מחוייבות להמשיך אותו.
היו חזקים והמשיכו בדרכו הנאורה של איל ז"ל.
  
שלמה ביליה,
חייל פשוט מפלוגה ח'גדוד 77




איל ,
  
כבר עברו תשעה ימים מאז פגע טיל התופת בטנק שלך והגדוד עוסק בפרוייקט להנציח אותך, איל. הגדוד החליט לערוך אלבום לזכרך שמטרתו לעלות זיכרונות משותפים.
איל, זה קשה. קשה לחשוב על קצין, לוחם, חבר, בפרספקטיבה של זיכרונות. איל, החלטתי לשתף את משפחתך בשם החיבה שכיניתי אותך במהלך שירותך בגדוד - "איל שבלוני".
כן איל, השם כל כך התאים לך, מכיוון שהוא מאפיין את התכונות האישיות שלך. תמיד היית חדור מוטיבציה, "רעל" בהגייה הצבאית, וביצעת את הפקודות ללא פשרות. דרשת מעצמך, מחייליך וממפקדיך איכות בביצוע המשימה, וכאשר העניינים לא התנהלו כפי שהאמנת, היית הראשון ששאל ודרש לתקן את המעוות. איל, החלטתי לצטט את רב אלוף משה דיין שמדבר על שליחות ואהבה מכיוון שעברו 30 שנה מאז ונראה כאילו הדברים נכתבו עליך.
איל, מצאתי קו דמיון מפורש בין סוג הלוחמים שמשה דיין מדבר עליהם ובינך. כן, אחי, אתה מאותו סוג של אנשים מיוחדים, אנשים שערך אהבת הארץ ושליחות מהווים עבורם דרך חיים.
  
"הם חדורים אמונה עזה, בכוחם ובתחושת השליחות, שליחות שאיננה חובה אלא זכות. זכות להיות ראשונים, מפלסים, מגינים, נושאי המחרשה והחרב של העם היהודי. ומעל לעל, הם שטופים באהבה ללא מיצרים והלילות השחורים זרועי הכוכבים. לחברים שביחידה, ולאורות הישובים הנשארים מאחוריהם לאחר שהם חוצים את הגבול" (רב-אלוף משה דיין, 21,6,67 ).
אחי, אתה תמיד בליבנו
ואתה איל,
תהיה המעין שממנו נשאב
כוח להמשיך ולהיות עם סגולה.
  
תומר גור




 
איל ,  
    
דברים אלו מופנים אליך, לא רק כאל קצין, קולגה לעבודה, אלא כאל אדם ואישיות.  
אתה הבחור עם החיוך הכובש שכה רבות מסתתר מאחוריו. הבחור בעל הפנים הסמוקות במצבים בהם ידעת בדיוק על מה אתה נלחם ומתווכח רבות.  
האי שקט, התנועות והבעות הפנים, הם שאיפיינו והסגירו אותך במצבים בהם דבר מה לא היה לרוחך, בפעמים בהם חשבת שלא השקיעו מספיק מחשבה.  
 
לא אשכח שבפעם הראשונה שנתקלתי בך, משהו בך הרתיע אותי מלהתקרב אליך. נדמה היה לי שאתה חי בעולם סגור משלך, אך עד מהרה נוכחתי לגלות כי התבדיתי, התחלתי להכיר את הצדדים האחרים שבך.
לא בכל יום נתקלים באדם מגובש בדעותיו ומסור לעבודתו, כפי שאתה היית. לא בכל יום רואים קצינים בעלי ערכים ברמה כה גבוהה השואפת לשלמות. אדם אידיאליסט שכמוך, שרק לאחר מותך, לאור דברים נוספים שלא ידעתי קודם, התחברו לי הדברים והבנתי את משמעותם.
עמדנו מול קברך הטרי ובלבנו מהומה. עדיין מנסים לעכל את האסון, אבל אין בקרבנו נחמה.
תקופה קצרה יחסית הספקתי להכירך ומתוודה אני, שבתקופה זו למדתי עליך וממך דברים רבים ומי שחשב שאתה קשוח מדי ומרוחק, כנראה לא הבין מה עומד מאחורי הדרך בה פעלת. הרי, בסוף פועלך נשא פרי וזאת יוכח בעתיד כאשר את הקצינים שהכשרת, ינחו רוחך וחזונך.
צה"ל הפסיד קצין משכמו ומעלה, חדור מוטיבציה לקבל עליו את המשימות הקשות. מאז שעזבת את הגדוד, בכל ישיבה, אנו מזכירים אם איל היה פה כיצד היה מתנהג ומה היה אומר.
את החותם שהשארת איל, אי אפשר לשכוח.
עד הרגע בו התבשרנו על מותך הטרגי, הייתי בטוח שאינך בפעילות ,אלא מ"מ בצמ"פ, מכשיר חיילים שיהיו לשריונרים גאים כמוך, הרי זוהי היתה שאיפתך, אך בדיעבד, אין אני מתפלא על החלטתך להיות בקו החזית. הרי, מי אם לא אתה, מוכן לעשות עבודה זו בלב שלם. רק אידיאליסט וציוני כמוך.
איל נלקחת בדמי ימיך.
מי ייתן ותמצא מנוחה נכונה בדרך האחרונה.
נוח על משכבך בשלום.
  
מור אלרז
מפק"צ בבה"ד 1




  
קול של עפר /
נשפך על ארון העץ /
ונשפך ונשפך.
קול האחות קורע לבבות /
גורם לדמעות לעלות ממעמקי הגרון /
ולצאת חופשי.
די נמאס, זה כואב /
איפה קולך? איפה החיוך שתמיד היה על פניך? /
למה דווקא אתה?
  
איל,
  
אתה סימנת לנו את האידיאל, את הערכים ואת ההתנהגות שדרשת מאיתנו, הפגנת בנאמנות. היית לי דוגמא אישית ומופת. גם שהיו לי ספקות, והיו.
ידעת להראות שצריך להשקיע, לתרום, סילקת חששות ופחדים שעלו.
אף פעם לא אשכח אותך ותמיד אזכור, שקודם היית בן אדם ואחר כך, קצין. בשיחות שהיו בצוות תמיד הייתי השתקן ואתה אמרת, "לקצין תמיד יש מה להגיד ולהביע דעה בכל נושא", ואני לא ידעתי מה להגיד. אני לא כמוך. אתה קיבלת את זה, וכשאמרתי משהו, תמיד הקשבת עם מבט הפתעה על כך שניר סוף סוף פותח את הפה.
איל, אני מתגעגע. רציתי להראות לך שקיבלנו דרגות ונהיינו קצינים, כמו שרצית וחינכת אותנו, אבל זה לא יקרה. אני יודע שהשפעת על כולנו וחלק ממך קיים בתוכנו, חלק שנשמור ונעביר אותו הלאה לחניכים שלנו.
  
מתגעגע,
ניר גפן, מיתר
חניך בקורס קצינים




איל,
  
לא תמיד קל להסתדר
עם אנשים בעלי אידיאלים
כמו שהיו לך.
לא ויתרת לעצמך
וגם לא לחייליך
בדבר.
  
אני מכבד אותך על כך
... והנה שברתי איתך דיסטנס.
  
מעריץ ואוהב,
יגאל דנשולי
(קצין שהיה צוער של איל)
  
מילים שנמצאו בפתק שהושאר
מתחת לאבנים ליד קיברו של איל




בס"ד
  
את איל הכרתי כשהייתי צוער בבה"ד 1 בדצמבר 1996. עד כמה שזכור לי, היה זה המחזור הראשון שלו כמפק"צ בבה"ד 1 וניכר היה שקיימת בו התלהבות רבה ללמד חיילים להיות קצינים. אני הייתי בצוות אחר, בפלוגה עליה פיקד מוטי.
כבר מההתחלה ראיתי באיל את התכונות הטובות שרציתי שיהיו גם בי, וכמובן בכל חיל ומפקד. לצד היושר, הכנות ובמיוחד הרגישות שהפגין כלפי כל חניך בצוות שלו, הדהימה אותי העובדה שעל אף המרחק והדיסטנס האמורים להיות בין חניכים למפקדם, הוא היה נוהג לזרוק הערות כמו: "איך היה בשבת?", או סתם, "מה שלומך?". שמחתי שיש לי חבר טוב בסגל המפקדים.
כשהחלטתי להגיע אליכם חששתי מעט שלא יהיה זה מצב נוח במיוחד מאחר והקשר עם איל היה קצת פחות קרוב, מן קירבה בין מפקד לפקוד, אבל חששותי נעלמו בין רגע ונתתם לי הרגשה ביתית מאוד. עכשיו אני מבין מהיכן קיבל איל את החינוך, השורשים ובעיקר, את החום כלפי כל אדם באשר הוא, ללא קשר למעמדו. איני חושב שיש דבר היכול להפחית את הכאב שהינכם חשים בלעדיו, אבל אני מקווה שמעט הדברים שכתבתי יוכלו להראות כיצד ראיתי את איל מנקודת מבטו של חניך.
מי יתן ולא תדעו עוד צער. תמיד תישארו בליבי.
  
הצוער שחתם ויתור
שבועיים לפני הסוף,
רונן




"באין חזון יפרע עם".
  
בדמיוני אני רואה
רחוב של אנשים צעירים משוטטים
ובתוכם מספר דמויות
זוהרות, בוהקות, נוצצות -
אנשי החזון.
  
צעירים, אין דרכם להתעסק בחזון
אוהבים "לחיות את הרגע"
אך ישנם אלו שפניהם אל העתיד.
  
איל , פניו אל העתיד
מחפש ללא הרף אחר חזונו
עתידו, נקטף
חזונו, נפרץ.
  
אביעד




איל,
  
החיוך המבוייש לא מש מעיניי /
של אותו הבחור עד בלי די /
אותו הבחור עכשיו נח בשלווה /
והשאיר אחריו הרבה אהבה /
אהבה לצבא, אהבה למדינה.
  
ציונות, אצלך, לא היתה סתם מילה /
איך זה תמיד הפרחים היפים /
הם אלה שבסוף נקטפים? /
ואתה היית הגאווה של הגן /
כולנו חשבנו שאתה פרח מוגן /
ואז, כמו רעם ביום בהיר, /
הגיע הודעה ואת ראשנו הטחנו בקיר.
  
נזכור אותך תמיד בלבנו /
ולעד תישאר גאוות הגן בשבילנו /
לא נשכח!
  
ח י
מפק"צ מבה"ד 1




שיר הלבנה
  
צרור של מטחי פגז הרעים על פני שמים
בכתם משחירים את הלבנה.
אבא'לה שלי יקר יצא בצהרים
ואמר לי זוהי מלחמה.
  
פזמון:
לבש בגאווה את המדים הירוקים
את הכומתה חבש כמו בעבר
אבא'לה שלי יקר יצא בצהרים
אבא'לה הלך ולא חזר... ולא חזר
  
ידיים גבריות אוחזות בנשק שמשמיד
עיניים שרואות הווה, ספק יראו עתיד
וילד שידע מכאוב, ידע גם אהבה
  
וילד "שאינו" יתום יודע מלחמה.. מלחמה
  
"ויונה לבנה בשמיים אל על
שנבלעת בחושך עמוק
מכסה את הכתם שבלבנה
בענף של עץ זית ירוק
וחוזרת לקרקע, חצי מדדה
ורגלה עוד נוטפת אדום
ובפיה בשורת השלום"
  
אך כתמים, אומרת אמא, להסיר ניתן
והלבנה, עוד יום אחד תאיר כאן בלבן
תאיר עוד הלבנה על שיירות רבות
ממלחמות עוד יחזרו אבות
  
פזמון!
  
איל
זהו שיר שכתבנו כמה חבר'ה כמעט לפני 10 שנים ואף שרתי בפיזמונסניף מול קהל למעלה מ- 1000 איש. בדיעבד, שרתי את השיר מבלי להבין או לייחס משמעות למילים. עתה, כשאיל ה"אבא", עם הידיים הגבריות , נפל במלחמה העקובה מדם הזו שגובה מאיתנו מחיר דמים לא פוסק, אני חושב שפשוט השיר מתאים לך.
אין ספק שהשארת חותם בגדוד, איש גדול . שימשת כאבא. בבגרות, בעשייה, ברצינות, באידיאלים, בציונות, באמינות ובחריצות. בליבנו תהיה חרוט לעד.
יהי זכרך ברוך ונוח על משכבך בשלום ותשמור עלינו כפי שאתה יודע מלמעלה.
  
אוהב, אורן.
 
 
 
 
 
 
 
 
אורנה,
  
לפני 4 שנים נהרג חייל שלי במארב מחבלים באזור דרום הר חברון. ביום רביעי האחרון השתתפתי באזכרה לזכרו בבית העלמין בחדרה. נולדתי בחדרה ובעצם, התגוררתי בעיר זו במרבית ימי חיי. הקדמתי והסתובבתי בין קברי מכרים וחברים שאינם עוד. נעצרתי ליד קברו של קצין שנהרג באסון המסוקים ואמרתי לעצמי, שהלוואי ולא יקרה כלום לאף אחד מהמפקדים שלי. בערב ראיתי את "שיחת ועידה" בערוץ הראשון. התארחה שם אחת מקבוצת "ארבע האמהות", צפי שמעוני שמה. היא סיפרה שיש לה שני קצינים שמשרתים בלבנון, 2 בנים, כמובן. משום מה, חשבתי שזו את, אימו של איל. נזכרתי בבית הקברות ואמרתי שוב שלא יקרה כלום לאף אחד, ובעיקר לא לאיל.
 
http://www.livecity.co.il/image/users/69858/ftp/my_files/baha3.jpg  
במסגרת הפקת לקחים משבוע סידרת החינוך בקורס שעבר, התכוננו היטב לקראת השבוע החדש, ואכן זה היה בסדר גמור. למחרת עליתי לירושלים, לבקר ולסכם את היום האחרון בסדרה. בדרך ניסו להשיג אותי מלשכת בה"ד 1, הפלאפון כבר לא קלט כלום ואמרתי לפקידה שאני כבר מגיע למתקן ומשם אתקשר. השעה היתה שמונה וחצי, נכנסתי לחדר הקצינות, ושם, ליד אחד השולחנות, היה אורן, הסגן שלי.  
"בוקר טוב" - אמרתי, "מה נשמע"? - "לא טוב", ענה לי אורן. "לא טוב" אצלנו, בדרך כלל, זה נ.נ. שהתקלקל, זה מ"פ שלא שלח צוערים בזמן כדי לבצע משימה כלשהי.  
 
בעשירית השנייה של אותה שיחה הנחתי שאולי בזה מדובר "איל שמעוני נהרג!" - אמר לי אורן.
אנחנו מכשירים כאן עשרות קצינים בקורס. עבורי זהו הקורס השלישי. כל קורס נמשך שלושה חודשים. אנחנו לא זוכים כמעט לראות את הצוערים מתפקדים כקצינים, לא זוכים לראות את פריחתם של הזרעים ששתלנו. עם המפק"צים הסיפור שונה. הם מגיעים לכאן קצינים צעירים, חדורי מוטיבציה, חוששים מהמפגש עם צוערים, ואתה בעצם חונך, מלמד, בונה ומעצב אותם כקצינים וכמפק"צים. בחודש ההכנה יש לי פרק זמן ארוך יחסית ובו אני יכול להשפיע עליהם ולהסביר להם מדוע אנחנו פה.
ליוויתי את איל שמונה חודשים מריאיון הפתיחה, בו סיפר לי כמה הוא רוצה לחזור לחטיבה 7, דרך הכנה ראשונה, קורס ראשון, שעות של שיחות, דיונים, אפילו ויכוחים, הכנה שנייה, ראיונות ושיחות בארבע עיניים אצלי במשרד. אני מכיר כל תו בפניו, כל סימן. ידעתי מתי הוא כועס, מתי הוא לא מרוצה ומתי כן. שמעתי כל חצי משפט שסינן כשמשהו לא מצא חן בעיניו ועניתי לו. ראיתי אותו משוחח עם צוערים, מוביל את חבריו המפק"צים, מעיר הערות והארות, עוסק בכל דבר כמעט, שואל, מתעניין ומביע עמדה.
הכל הצטבר לי בגרון והרגשתי שאני נחנק. ביקשתי שיקראו לכל הסגל. כולם כבר שמעו. מסתובבים ומתקשים להאמין. חלקם בכו בקול, חלק אחר ייבב בשקט. ישבנו במועדון ודיברנו. יש לנו איזה דף שאנחנו נוהגים לקרוא ברגעים קשים, הוא נקרא "מה יהיה?" ואומר בעצם, שזו שאלה שכשאתה קצין, אתה כמעט ולא שואל אלא כבר צריך לענות. חזרתי לדף הזה ואמרתי שאולי כבר נדוש לחזור לדף הזה ואני לא בטוח שזה יעזור גם הפעם. כאשר סיימתי קם נועם, אחד המפק"צים הצעירים, וניסה לעודד את הסגל. חבר טוב שלו נהרג במארב שהיכה בחיילי השייטת. סג"מ צעיר, בקושי חודש וחצי קצין, מנסה לחזק את כולם. אתה שואל את עצמך: "איזה נוער זה? שכבר מעודד את החיים על המתים וכבר מנוסה בכך". בשעות הראשונות של הבוקר ניסה אורן לבדוק מתי תהיה הלוויה והבנתי, שעדיין לא הודיעו לך, שאת עדיין אינך יודעת על האסון, על איל שאיננו. זה הוסיף לעצב ולתחושה הקשה.
אני מנסה לחפש רגעים מיוחדים עם איל, והיו כל כך הרבה. כך למשל, כשקראו אחיותיו של איל בלוויה את דבריהן המאוד מרגשים, זה היה מעין השלמה מצידן את החצי השני של איל עבורנו, והוא כל כך דומה לחצי הראשון. כל הזמן משקיע, חושב, אחראי, מתווכח בלהט, מרים את קולו וקצת מתנצל לאחר מכן. מעורב, אבל יותר מכל, קסום, עלם חמודות.
בתחילת השבוע הלכתי להסתפר ופרוספר, הספר הותיק של הבה"ד שאל אותי, אם הכרתי את איל? הוא סיפר לי, שבשבת הלך לבית כנסת וניסה לקנות חלק בקריאת התורה ולהקדיש אותו לאיל. תמהתי, מהיכן הוא מכיר אותו? ואז הוא סיפר לי על שיחותיו עם איל ועל מעורבותו בשיפור הנוי בבסיס. איל, כך סיפר לי, היה משוחח עם רס"ר הבסיס, טאיטו, על הורדים והבטיח להביא לו שתילים נוספים.
יש לי עוד הרבה לספר לך, לכם. מבטיח לכתוב אחרי שאשחזר עוד אירועים. סגל הגדוד שחי, נשם , הכיר ומתגעגע לאיל, יכתוב גם כן וינסה לשמר ככל האפשר מדמותו של בנך שאיננו.
בעוד מספר ימים נצטרך ללבוש בגדי חג ולקבל את השנה החדשה, לאחל שנה טובה איש לרעהו. תהיה זו שנה ראשונה בלי איל, שנה קשה גם לנו, גם לי.
  
יוסי גריבי,
מג"ד חרוב, בה"ד 1




איל, חבר שלנו, יקר,
  
עבר לו לאיטו חודש (קצת יותר) מאז שנהרגת. זה נראה כל-כך רחוק, זה נראה כל-כך מזמן. בחודש הזה, איל, חווינו את ימי חייך וסיפור חייך נשזר לעינינו שנה אחר שנה, תקופה אחר תקופה.
רציתי לומר לך איל מספר דברים, רציתי לספר לך מה עוד עבר עלינו בחודש הזה. ידעת למשל איל , ששם, במקום הארור ההוא, בדיוק חודש לאחר לכתך, הלך מעימנו רונן. האם נפגשתם שם למעלה? בוודאי ובוודאי יש לכם על מה לדבר. אנחנו נשארנו כאן למטה בלעדיכם. לא רצינו שתשקיפו עלינו ממעל , רצינו אתכם עימנו, אבל אתם שם ואנחנו נותרנו עם געגוע וזיכרון.
בחודש הזה איל, נסעתי רבות. הנסיעה היא זמן טוב למחשבות. תמונות חייך חלפו לנגד עיני. דמיון התערב במציאות. רגע אחד אתה ילד רך בשנים. רגע שני, אתה טנקיסט לוחם. ראיתי אותך בילדותך רץ בשדות העמק, ראיתי את אמא אורנה אוחזת בידך, ידו של ילד קטן, מטיילת בין שבילי הקיבוץ. דמיינתי את לילך מקנחת את אפך, את מיכל עוזרת לך בשעורי הבית. ראיתי את גולן ותמיר מקניטים אותך לעיתים. הן בכל זאת היית האח הקטן וזו דרכם של אחים.
למדתי ששמך הוא יאליק ולא רק שמעוני, כמו בצבא. חוויתי את פרידתך הקשה מאבא. למדתי כיצד צמחת לגובה לאחר מותו וטיפחת את נחישותך. שמעתי על מאבקיך בצבא, על הרצון לתרום ולהתקדם.
האם האמנת אי פעם איל שאכיר אותך טוב כל-כך?
זה לא הספיק לנו. חודש ארוך עבר עלינו אבל אנחנו צמאים לדעת עוד, להכיר ולשמר את זכרך.
  
רציתי לספר לך איל על חייליך וחבריך הממשיכים בדרכך. אני רואה יום יום עד כמה הם חזקים ומגובשים ואיך הפכו מנערים לגברים בוגרים ורציניים.
האם אתה יודע עד כמה הם אהבו אותך?
אנחנו בגדוד, איל, ממשיכים לשאת במשימות שהוטלו עלינו. בריחן, בכסרא, בעיישיה, בבופור ובדלעת.
עוד חודש נרד מהקו ונתחיל אמון. בלעדיך.
זכרך יהיה עימנו לעד.
  
סא"ל גדי מאירי, מג"ד 77
דברים שנישאו ביום השלושים למותו של סגן איל שמעוני ז"ל




http://www.livecity.co.il/image/users/69858/ftp/my_files/tank.jpg  
הטנק שהתהפך  
    
בתחילה הכרתי את איל כקצין חדש בפלוגה, אחר כך כאיל ועם הזמן, גם כשמעוני. בפעם הראשונה יצא איל עם הצוות שלו למארב כדי ללמוד את הגיזרה. הוא תמיד רצה לדעת הכל ובאותו יום הציף אותנו בשאלות. בתחילת הדרך השיחות איתו היו פורמליות ובהמשך, היה נוהג קבוע כאשר בכל פעם ששאלנו לשלומו, הוא תמיד ענה: "אצלכם הכל בסדר, חבר'ה?".  
 
בפעם השניה יצא איתנו איל לעשות טפ"ש. הייתי המום מכך ואז הוא אמר: "מה אעשה במקום זה, אלך לישון?בפעם האחרונה התרחש סיפור התהפכות הטנק. זה התחיל כמארב לילה רגיל". .
בהמשך נתבקשנו לעבור ממקום למקום באותו מארב. איל, ששימש תחילה כטען, החליף תפקידים עם המט"ק במהלך ההקפצה ונטל את הפיקוד על הטנק. איל כיוון אותי למצוק שממנו מטרסים כארבעה מטר על מנת שאמצא עמדת תצפית טובה. מאחר והיתה בעיה בקשר הפנים שמעתי חלש מאוד. איל צרח במהלך אותו בוקר כמו מטורף כדי שאשמע. כשהגענו חמישה מטרים מעמדה מסויימת איל ביקש ממני לעצור. הבלמים לפתע לא עבדו וכל ניסיונותי לעצור את הטנק לא הועילו. הטנק לא נעצר, והתהפך.
לאחר ההתהפכות החלו חקירות רבות מצד המג"ד, החימוש וגורמים אחרים. במקביל, מיד לאחר ההתהפכות איל לקח אותי הצידה לשיחה. במהלכה הוא ביקש לדעת את סדר הפעולות שלי לפני ההתהפכות, לברר מה קרה ולקבל הסבר על הטעויות שהובילו למקרה. הוא שאל אותי לגבי תרגולת ההתהפכות שאני מכיר. לאחר שפרטתי לו אותה, הוא אמר שזו תרגולת התהפכות שונה מזו שהוא מכיר. אני גם זוכר שהוא אמר לי בסיום אותה שיחה: "לא אשבור לך את המילה מאחר ויכול להיות שזו אכן התרגולת שלמדת".
כשאיל הגיע למוצב הוא התקשר למג"ד, לקמב"ץ לתח"ש, למקשנ"ר, לכל הארץ. בערב הוא הגיע אלי וסיפר לי שהספיק לגלות במהלך הבדיקות שביצע, כי לכל אחד מהמפקדים בגופים האלו יש תרגולת התהפכות שונה.
לאחר מכן נפגשנו בחקירות אצל המג"ד. לשם איל הגיע מוכן. הוא הגיע עם 4-5 תרגולות התהפכות שונות, כתובות על ניר צהוב, מקומט וקרוע. המג"ד הפנה אצבע מאשימה כלפיי אבל איל נלחם והראה לו כי קיימות לפחות 4 גירסאות שונות של תרגולת התהפכות. המג"ד נותר ללא תשובה ושלח את הקמב"ץ שלו לבדוק בספרים. חזרנו להמשך החקירה ואיל ביקש ממני שלא להתרגש ולהמשיך לעמוד על גירסתי הטוענת שכך למדתי את התרגולת שביצעתי בשטח. בסוף החקירה נכנס הקמב"ץ ואמר למג"ד: "בדקתי בספרים ולא מצאתי בשום מקום תרגולת התהפכות-בלימת חירום". איל אמר למג"ד, שאם הם לא יודעים את הנוהג ובכל קורס צמ"פ לומדים אחרת, איך הנהג שלו אמור לדעת כיצד לנהוג.
מאותו אירוע, שלאחריו כולם כיוונו כלפי אצבע מאשימה, למעט הצוות שלי בכלל ואיל בפרט, הוא תמיד דאג לברר מה קורה איתי, דאג להרגיע אותי ולהילחם בשבילי מול כולם. מאז קראנו לו: "הקצין שהפך את העולם".
אין לי ספק שחקירתו של איל בנוגע לתרגולת ההתהפכות, היתה זו שהצילה אותי מהכלא. אני זוכר שמספר ימים לאחר מכן, מישהו דיבר וצחק עם איל בקשר ואמר לו, שאם במקום 5 הוא היה 6, אז אחרי ההתהפכות הוא נהיה 9.
מה שאיפיין לדעתי את איל היתה העובדה שהוא תמיד רצה לדעת הכל, והכל. על כל פרט הכי קטן הוא התעכב ושאל.
אני משתתף בצער המשפחה. החזיקו מעמד ודעו, כי אנחנו תמיד מאחוריכם.
  
עידו, נהג הטנק שהתהפך.
  
נ.ב. (של אורנה)
לאחר אירוע התהפכות הטנק חיכתה לי במכשיר המזכירה האלקטרונית בבית ההודעה: "אמא, את בטח יודעת מה קרה, אז תדעי, כולם בריאים ואני לא אשם". ובבית, כאשר סיפר את הסיפור, הדבר החשוב ביותר שהדגיש בפני היה: "כיצד יכול להיות שלא כתוב בספרי לימוד הפקודות, תרגולת התהפכות אחידה? כל אחד מלמד אחרת או שהפירושים שונים, ואז יכולות להיות תאונות".
הוא היה מאושר לספר לי שבגלל חקירתו העיקשת (כך אמר לו המג"ד), תיכתב תרגולת ההתהפכות בספרים, והוסיף בחיוכו הצנוע: "אולי עזרתי במשהו למנוע תאונה ומנעתי האשמת הנהג".


 



שמעוני,
  
בשבת בצהרים הוקדשה לך תכנית רדיו. אחד מחבריך הקדיש לך את השיר “הנסיך הקטן", וכך תיזכר גם אצלי, כנסיך קטן.
אני זוכר אותך בטירונות מופיע ברחבה ומיד מצטרף אלינו, לחבר'ה הקיבוצניקים. אתה עומד שם עם הלדרמן המשופצר והחיוך המבויש. כבר אז, ידעת בדיוק מה עומד בפניך: חטיבה 7, קורס קצינים, הכשרה, פיקוד. כבר אז, הצהרת שאח"כ יבוא קורס מ"פים וכנראה, גם הלאה. אחר כך, אני פוגש אותך בקורס מט"קים, ושוב, אותו איל. הכי רציני, הכי חרוץ, הכי מתנדב, הכי משקיע.
 
http://www.livecity.co.il/image/users/69858/ftp/my_files/naty.jpg  
איל, שלומד ימים ולילות לבוחן תחנות, וגם כשלא הולך בתחנת הבק"ש, לא מרים ידיים. יושב עוד, לומד, קורא, שואל, ולבסוף, מצליח. איל, שמקבל ריתוק על חשבון חופשה בבית, ומסביר לי, למה זה מגיע לו ושלמעשה, הוא יצא בזול. איל, שתמיד מגיע אלי אחרון להחליף בלאי ברס"פיה כדי לא ללחוץ.  
איל, שכל ערב יושב עם החבר'ה בחוץ על כוס קפה.  
איל, הגבר שבגברים, אחד מהחבר'ה.  
כעבור ארבעה חודשים, אני פוגש אותך ברמת הגולן, ביום חורף. אני אחרי בה"ד 1 ואתה, אחרי מחזור צמ"פ.  
 
אתה שואל אותי, איך בבה"ד ולמה להתכונן. אתה מספר לי על הצמ"פ ועל המ"פ שלך, נוימן, שהוא לגמרי מטורף, אבל אתה מעריץ נלהב שלו.
בפעם הבאה אנחנו נפגשים באדוריים. הפעם, שנינו קצינים, ושוב אני מזהה שלעצור אותך באדום אי אפשר. אתה רץ אחרי הצוערים, מארגן אותם, מסדר אותם, מסביר להם, ומלמד אותם. וכשיש לך זמן להחליף איתי שתי מילים, אתה מבטיח שניפגש בהמשך על טנקים ברמת הגולן.
כעבור שלושה חודשים, ביום הזיכרון, אני יוצא לדרכי לאזכרה בקרית שאול ומחכה לטרמפ בצומת מגידו. כמו לפי הזמנה, אתה עוצר לי. יום שלם נסענו ביחד, אני, אתה ואורנה. אורנה ישבה מאחור כדי לאפשר לנו לדבר, והיה כל כך הרבה! סיפרת לי על הבה"ד, על הצוערים, על המ"פ, על הקק"ש, על דודי הגנן ועל הצוות מהקק"ש. שאלת על הגדוד, על הרמה, על השטחים, על לבנון, על הפלוגה המבצעית, ועל המ"פ שלי, נוימן, שעכשיו הפכת להיות סגנו. דיברנו ודיברנו, ככה יום שלם. הזמן עובר. פלוגה ח' כבר כמעט מוכנה לקו סגול, ופתאום, אתה מופיע בפתח הפלוגה ומודיע לי ולנוימן שאתה רוצה לבוא איתנו. בלי לחכות רגע, אתה יורד לשטח, מארגן לך צוות, ומתחיל לשאוב כל פרט אפשרי על הטנק, על הטיפולים, על הזיווד, על הצלם, על כל חייל וחייל. השאיפה שלך למקצועיות, למקצוענות ולמצוינות, הפכה לעיתים כמעט לאובססיה.
איל, קיבלת אליך את הפיקוד על הטנק בדמשקיה למשך חודש. שתדע, שהמושג "חמש חמדה", הפך לשם דבר בגזרה, מהמג"ד ועד אחרון החמ"ליסטים בגדוד 51 ובגדוד 77 . כולם הכירו את "חמש חמדה".
אני זוכר אותך מגיע לעגל, לא מחכה דקה, וישר עולה מולי בקשר כדי לברר מה צריך לשלוח, לאן, את מי להעלות לעיישיה, את מי לריחן, איזה ח"חים צריך והאם צריך לדאוג למשהו נוסף. לא מבזבז דקה פנויה. אוהב לעבוד, לתרום, לעשות, אף פעם לא להישאר "ראש קטן". תמיד להיות במרכז התמונה.
עלינו ביחד ל36- שעות בשמיס. היינו ערים יחד כמעט כל הלילה. בבוקר רצית ללכת לישון. תוך כדי העלאת זיכרונות מהעבר, אמרתי לך שברגע שתלך לישון אתה חייב לעלות לשמירה ולכן, אין לך טעם ללכת לישון (זוכר את שבוע החינוך בנתניה...?) שמעוני,
תמיד ידעתי שארצה לשרת בפלוגה עם מפקדים כמוך, וכשהגעת לפלוגה ח', נוכחתי שאכן אתה מהטובים ביותר. אזכור אותך על החיוך המבוייש, על האמביציה שאין שני לה, על היסודיות, על עומק המחשבה, על ביטחונך בצדקת דרכך, על היותך נסיך קטן.
  
אוהב אותך ומתגעגע, נתי




אורנה,
  
על מותו של איל שמעתי בצהרי יום חמישי, ברדיו במהלך ההשלמה של קורס הקצינים.
הוכיתי בתדהמה.
את איל הכרתי בבה"ד. הוא היה מפק"צ צוות 10 בפלוגה ד' (מ"פ מוטי קלנג), ואני הייתי בצוות 12 של אביה. באופן מעשי הייתי שייך לצוות 12 אבל תכל'ס, רוב הזמן הסתובבתי עם החב'רה, הצוערים, מצוות 10 של איל.
ביום שישי יצאתי מוקדם בבוקר לאשדות יעקב. בלוויה, אפילו לגשת לנחם אותך, אורנה, לא יכולתי. הרי את לא מכירה אותי, ובכלל, איך אפשר לנחם אמא שאיבדה את הדבר היקר לה ביותר? אילו מילים יכולות למלא את החלל והאובדן הגדול?! ביום השלושים באנו, אני וגפן, לבקר והבטחנו לך, אורנה, שנבוא לבקר ולספר לך על איל מצדדים אחרים, שאולי הכרת פחות, על איל המפק"צ.
בשבת האחרונה ביקרנו אצלכם, אני, גפן ואריה. איתך, אורנה, דיברתי יום קודם. בתחילה הרגשתי קצת לא נעים, מעין מבוכה, אבל דווקא כשדיברתי איתך, התחזקתי. כל כך שמחת על הביקור וקיבלתם אותנו בהמון חום. את, וגולן, האח הגדול, שממש דומה לאיל. היה חשוב לך ולגולן לשמוע על איל, על מקרים שונים בהם נכח ועל תגובותיו. רציתם לשמוע ולדעת עליו עוד ועוד סיפורים מתחומים שעדיין לא שמעתם עליהם, כדי לעמוד על תכונותיו, שאת חלקם אולי לא הכרתם. ישבנו אצלכם כשלוש שעות, שמענו סיפורים על איל ועיינו בתמונות ילדות:
הנה כאן את מורידה לו את רעמת השער לפני הגיוס, והנה כאן הוא עם הטנק ההפוך.
סיפרתי לך על מקרה בו התווכחתי עם איל בנושא השמירה בבה"ד 1 בנוגע לצוות התערבות. טענתי שאין צורך שכל הצוות יסתובב עם האפודים ופק"לים על הגב, אלא אפשר לנעול אותם בחדר ריק ליד ה"מובילים", ואילו איל, ניסה להסביר לי שזה לא הגיוני, כי זה חלק מהכוננות ואם תהיה הקפצה, נבזבז זמן רב בהוצאת הציוד מהחדר. איל לא היה מתעלם מעמדת הצוער, אלא מתייחס ומסביר את דעתו.
סיפור נוסף ממנו למדתי על איל, קרה בשבוע האחרון לקורס. במהלך ההזדכויות. בכל חדר צוערים בבה"ד היה ארגז ספרות חדרים ששימש את הצוערים והם היו חתומים על תכולתו. בעת שאחראי הפלוגה היה צריך להזדכות על הספרים ונתגלו חוסרים, טענו מספר צוערים, כי כשחתמו על הספרים, לא קיבלו את כל התכולה של הארגז, ואיל אמר למוטי המ"פ, שהתקלה הזאת מקורה בנו, בסגל. אי לכך, כדבריו, הצוערים לא צריכים לשלם על כך מאחר והיה אי סדר בהחתמה של הספרים. הוא אמר עוד, שהוא מעדיף לקחת על עצמו את האחריות במקום שחייליו יעלו על מת"ש.
כשהיינו אצלכם, אמרנו לך אורנה, שאחד הדברים שמפריעים לי כקצין בצבא, הוא, כל ההתבטאויות ששמענו שוב ושוב בכלי התקשורת, לגבי יציאה מלבנון, כן או לא? טענתי, שאסור לאנשי צבא בכירים להביע את דעותיהם, כי הויכוחים האלה, כשהם נעשים בצורה פומבית, מחלישים את החיילים העושים את העבודה הקשה באמת. כמו כן, החיילים מרגישים כאילו אין להם גב ותמיכה מהעורף, דווקא אותו עורף עליו הם מגינים, כדי שלא יהפוך לחזית. אני חושב, שגם דעתו של איל היתה דומה. אורנה, מי יתן, ואת ומשפחתך, לא תדעו עוד צער.
  
רועי בוחניק




אורנה,
  
בכל פעם שאני מנסה להעלות את דברי על הכתב, אני עדיין נתקל במעצור. הרי יש כל כך הרבה דברים שאני זוכר ואוהב באיל, וקשה לי לכתוב בלשון עבר או להחליט, מה לספר ומה לא.
את הידיעה על הפגיעה קיבלתי ביום חמישי בבוקר. כחצי שעה לאחר ההיתקלות. נתי העיר אותי עם הידיעה המרה. קשה לתאר מה עבר לי בראש באותם רגעים, אבל האינסטינקט הראשוני היה שכלתני ולא רגשי. לרוע המזל, כבר חוויתי מספר פעמים בעבר מוות של חברים קרובים, אם באסון המסוקים, ואם בסיטואציות אחרות, ולכן, סדר הפעולות כבר היה די קבוע בראשי. לאתר את כולם, להודיע, לסגור פרטים טכניים לגבי הלוויה. אחר כך נפגשים כולם בלוויה, מעלים זיכרונות, אבל השבר האמיתי מגיע כשאני נשאר לבד. יושב וחושב על איל, עלי ועל איל, ועל איזה איש מיוחד הוא .
 
http://www.livecity.co.il/image/users/69858/ftp/my_files/natinrun.jpg  
היה. באיל פגשתי לראשונה בטירונות. היינו באותה הפלוגה ולמרות שלא היה מגע יומיומי בין המחלקות, הצלחנו לדבר הרבה, הן בגלל הרקע המשותף (קיבוץ) והן בגלל מכרים משותפים שהכרנו. הקשר התהדק בעיקר במהלך קורס המט"קים בו היינו בני אותה מחלקה וישנו באותו בחדר. שם למדתי להכיר את איל הלוחם, איל המשקיע, איל הרציני, איל האידיאולוג, וגם, את איל הלחוץ.  
פעמים רבות התקשה איל להתמודד עם הציניות, שאפפה את רובנו. הוא תמיד התייחס לדברים ברצינות תהומית. צועק על מי שקצת מזייף, לא עוזב את הטנק עד שהכל סגור בלילה, קובע את דעתו על כל דבר, ומגיב באופן קבוע לאירועים.  
 
רוב אנשי הקורס גם הכירו את איל ואת אופיו, אבל אני נהניתי בעיקר מהמגע עם איל שלא נגע במערכת הצבאית. היו לנו במהלך הקורס כמה וכמה שיחות "כבדות", על דברים ברומו של עולם. פוליטיקה, מוסיקה, קיבוץ. תמיד גיליתי נחרצות בדעה ובצדקת הדרך. לא תמיד הסכמתי עם העובדה, שקשה לשנות את דעתו. הוא היה עקשן ומתקשה לראות את הדברים בעין אחרת מדרכו, אבל תמיד היה מוכן ללכת רחוק בשביל להגשים את אמונתו ודעתו. להתעמת עם מי שצריך, לא לוותר למציאות ולא לרדת בסטנדרטים. איל גם היה נפגע כשאחרים לא הצדיקו את ציפיותיו, לא עמדו בסטנדרטים, ולא היו מוכנים לתת מה שהוא נתן.
ויכוחים גדולים היו לנו בעניין קורס הקצינים. אני לא הייתי בטוח ברצוני לצאת, ואיל ידע שיהיה מ"פ לפחות. הוא נהג לומר לי, שלא אהיה קצין מפני שאני לא ממש רוצה ואני הייתי עונה, שלא רק שאהיה קצין, אלא שגם אפקד עליו בקק"ש. לאחר שסיימתי בה"ד 1 ובאתי לבקר אותו בגדוד (בהיותו עדין מט"ק), הוא התנצל ואמר, שטעה שחשב שלא אסיים. בסופו של דבר, הוא צדק ולא סיימתי את הקק"ש לאחר פציעה ברגלי. כשהוא סיים את הקק"ש שלו, באתי לטקס הסיום, וראיתי אותו מאושר כמו שלא ראיתי אותו אף פעם. מין הגשמת חלום. הוא חייך אלי במבט של "אמרתי לך"... והתפנה לספר על הקורס והשיבוצים.
בשמונת החודשים מאז, התעדכנתי בשלומו בעיקר דרך אמנון, ששירת איתי יחד באג"מ אוגדה. את היום שבו הוא הגיע חזרה לגדוד, יהיה לי קשה לשכוח. רז שאל אותי בקשר, אם אני יודע מי הגיע. כשעניתי בשלילה, הוא צעק לתוך המע"ד: "שמעוני", בניגוד לכל נוהל דיבור בקשר ששיריונר רגיל אליו. מהר למדי עברה השמועה, "שמעוני ברמה", בין כל הרשתות הפלוגתיות בחטיבה, ובערב הלכנו לגדוד לבקר אותו. הזמנו אותו לקפה אצל נתי, אבל הוא המתין, לחוץ, לראיון עם המג"ד ולא התפנה ליותר מכמה דקות. על הקו הזה הוא לא היה מוכן לוותר.
במרוצת הקו שמעתי כל פעם מאמנון, היכן איל נמצא ולאן הוא עובר. ביום שלישי, יום לפני ההיתקלות, דיברתי בטלפון עם נתי, שסיפר לי על מארב שביצע עם איל בשבוע החולף. הוא סיפר לי איך ניסה "לשגע" את איל תוך ניצול הרצינות התהומית שלו, ואיך איל אמר לו, שהוא לא יצליח ל"שגע" אותו כמו רן. שוב נזכרתי בכל אותם הפעמים בהן פנינו אל איל בחשיבה צינית ומתגרה כמו, "אתה לא תסיים את הקורס", והוא היה נכנס למוטיבציה כפולה ומראה לכולנו. זה לא שלא ידענו שהוא יצליח בכל, רק שזה היה מצחיק לראות אותו לוקח את הדברים ברצינות ונכנס לאטרף של מוטיבציה.
במהלך החודש האחרון חשבתי הרבה על איל ועל מה הוא נתן לי ומה אזכור ממנו. כמובן שרק הזמן יראה את רוב הדברים, אבל את ההתייחסות הרצינית לכל דבר, האמונה בצדק הפנימי, חוסר הפשרות האידיאולוגי, ואת העניין שהוא מראה בדברים שלא מעניינים בדרך כלל את בני גילנו, אני בטוח שאקח איתי הלאה. היה נעים לדבר עם איל על דברים, שלא קשורים לעולם החומרני המקיף את רוב האנשים.
אני מבקש רק לומר לך לפני סיום, תודה על חינוך מיוחד, שיצר אדם מיוחד, שלמרות שיהיה רחוק מאיתנו לתמיד, הרבה ממנו יישאר לעד קרוב.
  
שלך,
רן רביד




http://www.livecity.co.il/image/users/69858/ftp/my_files/bahad1.jpg  
תשרי, תשנ"ח  
    
“...ויהי היום...”  
כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שיבטו...”  
    
איני יכול לעמוד בפני מבטו. אותו חצי ספק חיוך, נבוך, נסוך על פניו, רואה אותי עומד ברבים, מספר שבחיו.  
נזדמן לי להכיר את איל, מהרגע בו הגיע להדריך בבית הספר לקצינים בבה"ד 1 ועד לעת האחרונה  
 
, בה שקל ברצינות לחזור לשם כמ"פ. איל, מחוספס למראה, ואולי קצת מפחיד בהיכרות ראשונה.
זכור לי מקרה שארע בתחילתו של הקורס השני ובו, הפלוגה אותה הדרכתי אמורה היתה להתחיל לשמור בבסיס אך איחרה כבר בעשר דקות. לרוע מזלו של הצוער האחראי, היתה פלוגתנו אמורה להחליף את פלוגתו של איל. והוא, שזה מכבר התעורר משנתו הטרופה, לא יכול היה, כדרכו, לסבול תיפקוד כושל, ובוודאי שלא על חשבון עיכוב העלול לפגוע בפעילות שאר היום. איל נזף "קלות" באותו צוער. יכול להיות שאותו צוער פעל במשנה מהירות בעקבות הנזיפה מאיל, אך לא לפני אותן חמש דקות בהן עמד כולו רועד.
יחד עם זאת, אפשר היה למצוא בו רגישות אמיתית שבאה לידי ביטוי בדאגתו לצוערים, שאינם בהכרח חלק מצוותו. נודע לי שקיים מספר שיחות עם אחד מצועריי ששקל לפרוש ואף עם אחד מצועריו, שפרש בסופו של דבר. למי שאינו מכיר את איל, הרי שהתרגשותו בעת הצפיה בסרט "ונתנה תוקף", עשויה להפתיע. בסוף הקרנת הסרט, העוסק בדרך התמודדות הקיבוץ עם השכול ממלחמת יום כיפור, ראה כמעט פגיעה אישית בעובדה שמספר צוערים נרדמו ואף גילו חוסר עניין במהלך ההקרנה.
אחת מהתכונות היותר בולטות אצל איל היא הדרישה הבלתי מתפשרת, בעלת תמימות ילדותית משהו, אחר האמת.
אני לעומתו, כנראה, מסבך דברים. כך למשל קרה כאשר גיליתי שבאחת הטבלאות המיועדות לפשט תכנים שונים ישנה כותרת הזהה לתת נושא של כותרת אחרת. אדם ממוצע היה מגיב עם גילוי בעיה חמורה זו בניד ראש מבין: "נו... זו לא תורה מסיני, וחוץ מזה, לא נעים להודות, יכול להיות שמי שמסדר טבלאות אלו לא תמיד שם לב לכל הפרטים". איל, ביום שגם כך היה עמוס בעבודה, בילה כמה שעות עם קצינת וסגל החינוך, ואף גרר את מפקדו, בניסיון ליישב סתירה זו.
גם בוויכוחים ניכרת תכונה זו. איל, שמצד אחד נראה כמכריח עצמו להאמין בריבוי דעות, לא יניח לך עד שישכנע אותך או שאתה תשכנע אותו. מצד שני, המשפט, "הבנתי אתכם", היה שגור על פיו גם ללא קשר לכלום. ואכן, הוא אחד הבודדים שלא מתבייש להודות בטעותו.
רבות אוכל לספר על איל כאידיאליסט בר שיחה גם בנושאים ברומו של עולם. אציין רק, כי אולי דבר זה לא היה מתגשם אך לא צחקתי כשאמרתי לו באחת ההזדמנויות שנקים קיבוץ חדש יחד.
  
"אדם יסודו מעפר / בנפשו יביא לחמו /
משול כחרם הנשבר / כחציר יבש, וכציץ נובל, /
כצל עובר וכענן כלה / וכרוח נושבת / וכאבק פורח, וכחלום יעוף"
  
שי רפפורט




את איל הכרתי לראשונה בטירונות, במפגשים חטופים, מאחר ולא היינו באותה המחלקה, אך מכיוון שדרכם של קיבוצניקים להתחבר אחד עם השני בכל מקום, כך קרה גם ביני ובין איל. לאחר מכן, לאורך המסלול, שוב פגישות חטופות, 'מה נשמע', 'מה קורה' ורצים איש לדרכו.
ואז יוצאים לקמ”ט, ואנחנו שלושה קיבוצניקים בחדר אחד, איל, רן ואני. היינו באותה המחלקה ואיל בצוות אחר, אבל גרים ביחד ומכירים טוב יותר. מתחילים להכיר את איל הרציני, איל שיעשה הכל כדי להצליח, איל שגוער בחברי הצוות שלו, איל שלוקח על עצמו משהו והולך איתו עד הסוף.
מהצד השני, מכירים גם את איל האזרח. המוזיקה אותה היה שומע. ניל יאנג, מאיר אריאל, ביטלס ועוד... וגם לומדים איך לשגע קצת את איל, איך להלחיץ אותו, כך שהדבר יגרום לנו הנאה. השיא היה כשאיל היה צועק לעברנו: (בעיקר לעברו של רן שזה היה הפרויקט שלו) "רן אל תטריף אותי, אל תטריף אותי".
הוויכוח הגדול ביותר בין רן לאיל היה כאשר רן היה מכריז: "איל, אני אהיה הגנן שלך בקק"ש" ואיל היה מטיח לעברו חזרה: "רן, אתה לא תגמור קק"ש". כמובן שאיל צדק.
ואז מסתיים הקמ"ט ואיש לדרכו. אני לקורס קצינים ואיל לרמת הגולן. את בה"ד 1 לא סיימתי. עליתי לרמה לתקופה קצרה, ושוב נפגשתי עם איל. הפעם בתור מט"ק, ואני מסתכל עליו ורואה, איך הוא נותן את הנשמה ומתעצבן על חיילים לא טובים שיש לו.
ואני מדבר עם הקצין של איל ומבין ממנו, שמאוד מרוצים ממנו, מה עוד, שמתברר לי שלקראת סוף הצמ"פ היו לו שלושה (או שניים) טנקים עליהם הוא היה אחראי. אני מעביר את ההכנה לקמ"ט שמתקיימת בפלוגה שלו והוא מתעסק בינתיים בטיפולים בטנקים, קם בשש בבוקר וחוזר רטוב וסחוט בעשר בלילה, כי זה איל. איש עבודה, סוס עבודה, מה עוד שקיים יתרון אהבתו של איל לטנקים.
ושוב בה"ד 1 מבחינתי, והפעם עם איל. אנחנו בפלוגות מקבילות ונפגשים מדי פעם. מסתיים בה"ד 1 , עוברים לקק"ש ומיד על ההתחלה שבוע קשה שבוע טיפולים. איל היה קצין תורן ותיפעל את החבר'ה בקק"ש על הצד הטוב ביותר. כמובן שהוא שוב עובד כמו סוס, ולוקח עליו את כל האחריות.
והקורס מתקדם, וכשאני שבוז, אני הולך אל איל ומדבר איתו. גם על השביזות וגם על דברים אחרים.
מתקרבים לסוף, ועוד מעט השיבוצים. איל, למרות רצונו העז לעלות לרמה, יודע שהוא הולך לבה"ד 1, הרי הציונים שלו משם היו גבוהים. ואכן, מתברר שאיל הולך לבה"ד 1. ואני עולה לרמה.
עוברים שמונה חודשים ואנחנו מחליפים מקומות. איל הולך לרמת הגולן, לגדוד בו שימש מט"ק ואני יורד לבה"ד 1. תיכננתי ורציתי להתקשר, לדבר, לספר לו שאני בבה"ד 1 ולאחל לו בהצלחה, אבל מתוך עצלות לא עשיתי זאת.
ואז ביום חמישי, בשבע בבוקר, רן מתקשר אלי ומוסר לי את הבשורה המרה. איל נהרג, ועם איל לא נוכל לדבר ולהתראות יותר. לא נוכל להטריף אותו יותר. איזה כאב וכמה זה מכעיס. הרי איל היה אמור להיות מ"פ, אם לא מג"ד. הוא כל-כך אהב את הטנקים, והוא כל כך סמך על הטנק, ודווקא בו, בפעילות מבצעית, הוא מצא את מותו.
אורנה, אני אתגעגע לחיוך הענק שלו, ולחוטם המיוחד שלו. אני אתגעגע לבחור הגדול הזה.
איתך בצערך.
  
איתי גול,
קיבוץ צובה




לאורנה ולכל המשפחה,
  
ביום חמישי י"ז באלול, במהדורת החדשות של תשע בבוקר הודיעו, שהיו הפגזות כבדות על מוצבי צה"ל בגזרה המזרחית בדרום לבנון. כשהמשפט המרגיע, "אין נפגעים לכוחותינו", לא נאמר בסופה של הידיעה, הבנתי שנפל חייל בלבנון. כל שנותר לי היה לצפות לידיעה של ממש, לשמו של החיל, ולקוות, כי איני מכירה את החיל. כשהודיעו שסגן איל שמעוני מאשדות יעקב איננו, ידעתי, שהפעם אני מכירה אותו. הכרות קצרה של שלושה ימים בלבד, אך משמעותית מאוד לגבי.
  
בסוף מאי הנחיתי את צוותו של איל במסגרת סמינר "שורשים" בהר גילה העוסק ביהדות ובציונות. מעולם לא פגשתי מפק"צ כמוהו. עוד לפני שנכנסנו לכתה הוא הבהיר לי, עד כמה הסמינר חשוב בעיניו ועד כמה ברורים צריכים להיות המסרים בסופו. צוותו חולק לשניים, ביני לבין מנחה נוספת. לא היתה יחידה אחת בשלושת הימים האלה שאיל לא ישב בה בכיתה (תופעה נדירה בבה"ד 1 ), מלווה בנוכחותו המקרינה את התהליך שעוברים חייליו, מקשיב ומגיב לדברים הנאמרים בה.
היחידה השניה בסמינר עוסקת בשאלת "מיהו יהודי?" ועולים בה נושאים שונים שמביאים לעיתים את הצוערים להתבטאויות קיצוניות ולהגדרות קשות. לאחר יחידה זו בא אלי איל, שישב ביחידה בקבוצה השניה, ואמר לי: "נראה לי שאצטרך לשבת עכשיו הרבה יותר בקבוצה השניה. לתדהמתי, שמונה צוערים הכריזו כי לא איכפת יהיה להם להתחתן עם גויה. אני מוכרח להמשיך ולעקוב אחר הדברים, לראות מה עוד עלולים הם לומר, ולהגיב בהתאם". בתוכי חייכתי. חשבתי כי הנה חזון בה"ד 1 על קצין, שהוא גם מפקד-מחנך, מתגשם ממש לנגד עיני. אותו חזון הרואה את המפקד כאדם שיש לו מסרים להעביר לחייליו מעבר לתרגולת ולטקטיקת מלחמה. אותו חזון המכיר בכך שיש במסרים אלה יכולת להניע חיילים לא פחות מאימונים. לא המצאתי מחשבות אלה. איל אמר לי זאת אח"כ בעצמו. הוא אמר אותם גם לצועריו: "אם לא נדע מה אנחנו עושים פה ובשביל מה, לא נגיע רחוק".
ביחידה השלישית אנו עוסקים בשאלה "א"י למה?" היחידה מבקשת לחדד אצל הצוערים את ההגדרות האישיות שלהם לקשר לארץ. בסוף היחידה אני עורכת סבב שבו ניתנת לכל אחד הזדמנות לספר על הקשר שלו לא"י. אם ישבו אצלי מפק"צים ביחידה זו, הם העדיפו פעמים רבות שלא להשתתף. הם חששו שבסוף סבב כזה לא יהיה להם מה לחדש או שמא, דבריהם לא יהיו משמעותיים מספיק. כדי לא להביך מפק"צ הייתי נמנעת בהמשך הסדרות מלשתף אותו בסבב. איל ישב בקצה ה-"ח" בה ישבו הצוערים. בגמר הסבב, כשנדמה היה לו שאני עומדת לסכם, הוא אמר בחיוכו המבויש והכובש: "הי, מה איתי?", "כמובן" - אמרתי לו. "כמובן", אמרתי לעצמי, "איך יכולת להתעלם מהמפק"צ שגילית היום?"
איל דיבר בראש ובראשונה על הדבר הפשוט ואולי החשוב מכל: "זו הארץ שלנו. אין לנו מקום אחר. אנחנו לא מכירים שום דבר אחר. כשמדברים על ארץ אי אפשר לנתק ממנה את אנשיה ותרבותה. זה מה שאני מכיר וזה מה שאני אוהב" . אחר כך דיבר גם על הקשר לנופים. ואני, שכבר ידעתי שהוא מאשדות יעקב, יכולתי לזהות את עמק הירדן בעיניו.
אחד משלבי הסמינר מעלה את סוגיית היהדות כתרבות. האם מותר לנו לקחת טקסטים ומנהגים יהודיים ולשנותם? להתאים אותם לצרכינו? להתחבר אליהם בדרכינו? באותה מידה שאיל היה תקיף בעמדותיו ביחס לעם ישראל ולארץ ישראל, כך היה גם תקיף בעמדותיו בסוגיה זו. הוא טען כי חובה עלינו ללמוד את הדברים ולהתאים אותם לאורחות החיים שלנו, זה שלנו בדיוק כפי שזה שייך לכל יהודי אחר, דתי ושאינו דתי, לכן יש לחוש קשר למקורות, למנהגים ולהפוך אותם לרלוונטיים לימינו.
יצא לי לדבר עם איל גם בהפסקות. כך יצא לי לשמוע ממנו גם על יחסו לקיבוץ ולקורה בו. הוא דיבר על כך שהוא לא מאמין בשינויים העוברים על חברתנו ופוגעים במרקם החברתי המיוחד לה. הוא האמין שיש לשמור על הקיבוץ במתכונתו הקלאסית. המעורבות שלו הדהימה אותי. יכולתו להתבטא בכל נושא, להביע עמדותיו כבקיא בכל. ניכר היה כי הסמינר ונושאיו אינם בבחינת גילוי בשבילו. היה לי ברור כי הוא בא ממקום שדיונים אלה כבר נדונו בו לא אחת. ואכן, כשבקרתי בביתכם ב"שבעה" ידעתי, כי לא טעיתי.
אני מוכרחה לציין, כי עמדותיו התקיפות והברורות שנאמרו בכתה לא פגמו בתחושת הצוערים שהם יכולים להביע את עמדותיהם בחופשיות. איל לא נטע בצוערים, עד כמה שהתרשמתי, חשש מתגובותיו. גם בזאת היה חריג. בביתכם שמעתי כי איל לא רצה לחזור להדריך בבה"ד 1 . מהיכרותי אותו אני משוכנעת שבה"ד 1 זכה במפק"צ מצוין המבין את מורכבות התפקיד שהוטל עליו. באותו יום חמישי התחדדה בי התחושה כי האמירה ש"הטובים הולכים", אינה רק קלישאה, יש בה ממשות נוראה. איל היה יהודי מאמין. מאמין בעמו, מאמין במדינתו ומאמין בצורך לעשות למען שני אלה.
בתקיעות השופר הראשונות בראש השנה מצאתי את עצמי חושבת על איל ומתפללת, כי השנה הבאה תהיה טובה יותר מזו שחלפה.
 
קטונתי מלהבין, אני רק מאחלת לכם כי תמצאו נחמה האחד בשני ותשאבו כוח מהסובבים אתכם.
  
תכלה שנה וקללותיה
תחל שנה וברכותיה.
היו חזקים
שלכם, עטר




אורנה היקרה,
  
תשעה חודשים לקח לי לשבת ולכתוב לך את המכתב הזה, את כל מה שאני חושבת ומרגישה בכל יום שעבר מאז. מאז אותו יום חמישי אחר הצהרים.
אני מתחילה מהסוף, כי אם היית פה בחדר שלי, היית בטח רואה בין כל התמונות שתלויות גם את התמונה שלנו האחרונה, היחידה והמשותפת. אין כמעט יום שאני לא חושבת על איל ז"ל, למה זה קרה ועל השיחה האחרונה שלי איתו, כשהוא התקשר מלבנון לגדוד שבועיים לפני האסון הגדול. שאלתי אותו מה שלומו והוא אמר שהכל מצוין, שהוא עובד והוא נשמע מאושר. בסוף השיחה אמרתי לו שישמור על עצמו, והוא אמר לי רק לא לדאוג ושהכל בסדר, והצחוק שלו נשמע ברקע...
הגעתי לגדוד 4 חודשים אחרי שהתגייסתי, ממש יחד איתו, אבל לא מיד הכרנו. בעצם, ההיכרות היותר עמוקה התחילה אחרי שכבר התחיל הקורס והוא היה בפלוגה עם מוטי, אורן ועמית. אני בדיוק התחלתי את הקשר עם עמית, ובגלל שהייתי איתו הרבה באותו זמן הייתי גם הרבה עם הפלוגה שלהם. יצאתי איתם בלילות לניווטים, ישבנו יחד בטיולית וחייכנו לצוערים. אז גם ורד נכנסה לתמונה ויחד היינו ארבעתנו די הרבה.
 
http://www.livecity.co.il/image/users/69858/ftp/my_files/michal.jpg  
האמת היא שעמית ואיל תמיד התווכחו. תמיד. הם התווכחו בישיבות הערב שלהם שנעשו ארוכות נורא, אבל זו הייתה תקופה נהדרת. אני זוכרת שכשהיינו בחברון, הם חזרו מסיור בלילה וערכו ישיבה בחדר שהם ישנו ואני הצטרפתי אליהם והם קראו לי מפק"צית נוספת של פלוגה ד'. כשהיו לו בעיות עם ורד, הוא התלבט כל-כך הרבה מה לעשות כדי לא לפגוע בה. הוא היה מאוהב בה אז, ובכל פעם שהקנטנו אותו בקשר אליה הוא הסמיק כל כך כמו ילד קטן וחייך חיוך ביישני. דיברנו הרבה וניסיתי לעזור לו ולתת לו עצה. אני לא יודעת אם הוא סיפר לך שבאחד הלילות הוא היה קצין תורן בשבת וחיפשו אותו בכל הבסיס ובסוף התברר שהוא ישן אצלה בחדר. למחרת כשזה נודע לכולם, הוא היה נסער ונבוך נורא, אבל כולם צחקו והרגיעו אותו, כי דווקא הוא, הביישן, נקלע לכזאת צרה...  
בקורס השני עמית היה בפלוגה אחרת, וגם אני הייתי פחות בפלוגה של איל ופחות בכל פלוגה אחרת.  
אני זוכרת שאיל ועמית היו ביום ששי אחד בקורס נהיגה מונעת ודיברתי איתם בטלפון  
 
איל סיפר בגאווה שהוא דוד שוב פעם והיה מאושר מאוד. ביולי הסתיים גם הקורס השני. בטקס הסיום ממש הכרחתי אותם להצטלם, תמונות שהן עכשיו עבורי נכס יקר. כשבאתי אליו מיד אחרי הטקס ושאלתי אותו 'מה עם תמונה?' והוא הסכים, אבל נעמד לידי במרחק ואמר שלא נעים לו מעמית. אני צחקתי ואמרתי לו שיתקרב מיד ושלא ירגיז אותי עם השטויות שלו.
ומאז לא ראיתי אותו.
אורנה, הבן שלך היה פרח. פרח חכם ונבון, צעיר שכל כך הרבה חיכה לו עוד. בשיחות של הסגל הוא תמיד היה תקיף ועמד על דעתו כשנושאים הפריעו לו. השפיע ולקח ללב כי הוא רצה לשנות. פתאום אני נזכרת בשיעור האחרון שראיתי אותו מעביר לצוערים שלו, בבית גולדמינץ. עומד במרכז הכיתה ומציג בפני הצוות שלו, צוות 10, את הדילמות... אני מסתכלת בתמונות ודמעות בעיני.
ואתמול בערב, כשהסתכלתי על התמונה שלו על הבמה, ישבתי עם כל הסגל והחברים מבה"ד 1, וחשבתי שרק איל לא איתנו, כי כל אחד נמצא איפה שהוא בצבא או באזרחות. חשבתי גם, מה הייתי אומרת, משנה, עושה, אילו רק יכולתי. ושוב עוברים לי בראש כל הרגעים האלו ותחושת ההחמצה שיכולתי לראות אותו כשהיינו כולנו באילת בקיץ לפני שנה, כשהלכתי עם עמית לחפש את מוטי, מור ואיל ואת אביה, ואז בצהרים כשנפגשו בסוף ליד הים, הם אמרו שאיל נסע כבר הביתה.
כשהייתי בביתך 30 יום לאחר הלוויה והראית לנו את האלבום ואת מכתבי התנחומים הרבים שקיבלת, אמרתי לעצמי, שיבוא יום ובו אהיה מסוגלת להעלות על הכתב את הרגשתי.
לי, שכל כך אוהבת לכתוב, היה כל כך קשה במשך החודשים האלו לכתוב לך ולספר כדי שתדעי את הזיכרונות, חלקם. לכתוב לך שלא שכחתי, שאני רוצה לחזק את ידך ואת כל המשפחה שלכם.
הלוואי שנערה בת 20 היתה יודעת איך, אבל תהיי חזקה, את מעניקה כוח להרבה אחרים.
אורנה, מי יתן ולא תדעי יותר צער.
  
מיכל




אורנה,
  
למרות הזמן שעבר, עדיין קשה להאמין ולעכל את גודל האסון שארע.
בתצורתה המוזרה והנפלאה של החברות שנוצרה ביני ובין איל, נהגנו בשעשוע מוזר בו הקנטנו אחד את השני על הרקע ממנו הגענו ותכננו תוכניות משותפות רבות. אני הקנטתי את איל כקיבוצניק מגושם ו"זרוק", שיוצא לשיעורי מד"ס עם חולצות מש"ק מכיתה ח' (כך כינינו אותה), מעדיף מוסיקה "עתיקה" ובילויים שקטים, ואיל, הקניט אותי, העירוני המוחצן, "הקפיטליסט", "מטריאליסט", שלא מבין דבר בחיי קיבוץ, חקלאות, חי וטבע.
איל ריתק אותי בסיפוריו על הקיבוץ. השיתופיות, הרפת, הצפון, והבטיח להכיר לי את העולם הזה. אני הבטחתי, להכיר לו את חיי הלילה הסוערים של העיר הגדולה ולנערו מביישנותו, מעלמות החן. עדיין קשה לי להאמין שכל התכנונים האלו ורבים אחרים לא ייצאו לפועל, לעולם.
בלתי אפשרי להעלות על הכתב תקופה בת שמונה חודשים, עמוסת אירועים וחוויות, בה חייתי עם, ואת, איל. את מרבית היום בילינו יחד. מהרגע ש"בעטנו" אחד את השני מהמיטה ועד הרגע בו שילחנו האחד את השני ממשרד הפלוגה חזרה למיטה, בשעות הלילה הקטנות.
בחודשים האחרונים עוברים במוחי ובלבי אינספור זיכרונות אשר תופסים נופך חדש. המשימה להופכם לסיפורים, כך נדמה, נראית בלתי אפשרית. רובם ודאי ייחתמו בלבי לעד, ללא יכולת להעבירם לאחר.
 
http://www.livecity.co.il/image/users/69858/ftp/my_files/withmoty.jpg  
המפגש הראשון עם איל היה ביולי 96'. עבורי היה זה מחזור קק"צ שני בתפקיד מ"פ, ואיל הצטרף לגדוד "חרוב" בתפקיד מפק"צ. את הכנת הסגל קשה לי לזכור במדויק. לרוב, בשלב זה מצוי הסגל החדש בהלם ראשוני ומטבע הדברים, שומר על פרופיל נמוך. למרות זאת, אני מוכרח לציין, שכבר אז איל הותיר עלי רושם רב. היה בו שילוב מוחצן וכובש של שריונר (סדר, משמעת ומקצועיות) וקיבוצניק (חסון ואידיאליסט), לכן, החלטתי שהשריונר הזה, מוכרח להיות בפלוגה שלי.  
בסיום הכנת הסגל עדיין הייתי בין הבודדים שזיהו את הפוטנציאל הטמון באיל. לקראת ישיבת שיבוץ המפק"צים לעתיד, היה עלי להכין טיעון שיביא לשיבוצו של איל אצלי בפלוגה, אולם לא יחשוף את מניעי האמיתיים בפני יתר המ"פים. טענתי, כי מבין המפק"צים החדשים בעלי רקע אג"מ, עלי לזכות באחד, ומכיוון שיתר הקצינים החדשים הינם מרקע תותחנים (כמוני), הבחירה הנכונה תהיה איל. כך "זכיתי" באיל, שבשלב זה היה עדיין קצין צעיר, חושש ומפוחד (לכן לא הבינו יתר המפ"ים את מקור האושר שלי ב"זכייה"), אך לימים, התגאיתי בו כבן טיפוחי. הקורס הראשון לא היה קל עבור איל ולכן העבודה בינינו הייתה צמודה מאוד וכללה שיחות חניכה רבות. שיחת סיכום היום, הפכה לנוהל קבוע. ישבנו במשרד הפלוגה, על קרטון שוקו מהמכונה .  
 
ומשוחחים עד לשעות הלילה הקטנות... במהלך השיחה העלה איל טענות, בעיות ושאלות (שהיו רבות וקשות), ודרש את תגובתי
עם הזמן, גלשו השיחות לנושאים רבים אחרים בתחום השגרה והחיים האישיים.מקריאת דפי המשוב שכתבתי על איל באותה תקופה, נזכרתי באותן בעיות עליהן דיברנו בשיחותינו הארוכות.
על הגיבוש הקבוצתי: - מאחר ואיל נהג להשקיע המון בכל צוער וצוער בצוות, ננטש מעט הגיבוש הצוותי.
על עודף הלויאליות: - עבור איל היו מפקדיו, אלוהים, והוראותיהם - התורה. כאשר הוחלט דבר מסויים בפלוגה, דאג איל שהדבר יבוצע ללא פשרות, בעוד יתר הקצינים התלבטו והתלוננו. איל לא השתמש מעולם בביטוי: "מוטי המ"פ החליט", אלא: "אני" או "סגל הפלוגה החליט", למרות שלעיתים לא יכול היה לפרט את הנימוקים להחלטה. בשל כך, זכה איל לביקורת נוקבת מצד צוערי הצוות בטענה כי אינו גמיש מספיק.
חלק מהיתרונות אשר ציינתי באותם דפי משוב, היו: שאיפה למצוינות, השקעה רבה, מעורבות עמוקה ואכפתיות. כל אלה הפכו את איל למפקד מוביל בגדוד. אחד האירועים אשר לדעתי קידם מאוד את איל בתפקידו, היה - פינוי חברון. באמצע המחזור הראשון הופעל הגדוד לתעסוקה מבצעית שארכה כעשרה ימים, לצורך תגבור כוחות צה"ל בחברון בעת פינוי העיר והעברת השליטה בה לידי הרשות הפלסטינית.
בעקבות השהות הארוכה, יחסית, בעיר הוחלט לעבור למבנה פלוגתי אורגני, במסגרתו ימנה כל מ"פ את אחד המפקצ"ים לסמ"פ, דהיינו, לסגנו. למרות המנהג הקבוע, על פיו הסמ"פ הינו המפק"צ הוותיק, ידעתי, כי הבחירה הנכונה תהיה, איל. במסגרת תפקידו החדש, הוטל כל הטיפול בתחום המנהלה על אחריותו של איל. הגדוד הוצב ב"אדוריים", מרחק של כ- 15 ק"מ מהעיר חברון, הגזרה בה בוצעה הפעילות המבצעית. כמ"פ היתה החלטתי, להימצא בגזרת הפעילות ולהותיר בידי סגני החדש את האחריות על גזרת המחנה, בו הייתה מצויה מרבית הפלוגה. עבור איל הייתה זו, ללא ספק, קפיצה מיידית למים העמוקים, אולם, הילד שחה היטב. החיבור בין איל לתחום המנהלה התפתח לרומן. הצורך המחייב בירידה לפרטים, ביסודיות, סדר, ארגון ומשמעת, היה "תפור" עבור איל. מאז הוצמד כתר המנהלה לאיל לכל שארית ימיו בגדוד. כך ניצח איל על כל נהגי הטיוליות שעובדים באופן שוטף בבה"ד (כאשר ידע מתי להשתמש בחיוכו המבויש ומתי להקשיח פניו), ריכז וניהל את השימוש בחדרי הלימוד של הגדוד והיה מעורב בתחומים רבים נוספים, עד שחלק מן הצוערים היו משוכנעים שאיל הוא קצין הניהול של הגדוד. תחום נוסף בו הצטיין איל באופן יוצא דופן היה תחום התו"ל (תורת לחימה). ידיעותיו הרבות של איל בתחום אפשרו לי להעניק לו מרווח פעולה גדול מזה של כל מפק"צ אחר. שבוע התו"ל בקורס הקצינים הינו תמיד אחד השבועות הקשים והעמוסים ביותר עבור הסגל, בייחוד עבור המ"פים. לרוע המזל, דווקא בשבוע זה נעדרו שניים מהמפק"צים בפלוגה שלנו (אורן ועמית), כך שנותרנו, איל ואני, להתמודד מול המשימה הקשה. הצלחנו לעבור את השבוע בצורה מעוררת הערכה. במחזור הקק"צ השני, בהתאם לציפיותיי, הופיע איל כמפק"צ מוביל בגדוד. סגל הפלוגה הורכב מאיל ומשני מפק"צים חדשים בפלוגה: איל מפק"צ 10, מור נוסבאום מפק"צ 11 ואביה קדרי, מפק"צ 12.
לאחר "טבילת האש" והניסיון הרב שצבר איל במחזור הראשון, התגלה איל כקצין מקצועי ומנוסה ודמות למופת עבור צועריו ועמיתיו. נוכחותו של איל בלטה, לא רק בפלוגה, אלא בגדוד כולו. אין צוער שלא הכיר את איל. אם באופן אישי, אם משיחה מזדמנת, או מעצם היותו כה בולט בשטח ומעורב בכל שהתרחש בגדוד. רבים זוכרים את איל כ- ”10 דגלונים", כינויו בקשר, בו נהג להשתמש לעתים קרובות, כדי לנהל את כל ה"עולם" מסביב או על מנת לתקן את נוהל הדיבור בקשר של הצוערים. דוגמא מפורסמת לכך, היתה במהלך בוחן המיומנות של הצוערים. משימתם האחרונה היתה ניווט לילה. הלילה ההוא היה חשוך במיוחד ומספר צוערים פרצו לקשר וביקשו מהמפק"צים הנחיות והנחות. לאחר דיונים מוזרים שהחלו המפק"צים לנהל עם הצוערים, החליט איל לעשות סדר והכריז בקשר: "כאן 10 דגלונים! מרגע זה, דממה בקשר. זיכרו שאתם קצינים עצמאיים בשטח. בצעו משימותיכם עפ"י שיקול דעתכם בלבד. סוף!".
במהלך הקורס השני עבדתי עם איל על "בעיה" מרכזית אחת - שאיפתו האישית למצוינות. הפרפקציוניזם האישי, אליו חתר איל בכל משימה אותה ביצע, גבר. דרישות גבוהות אלו מעצמו כמעט והובילו את איל להתשה עצמית, ובצדק הוא ייזכר בקרב הסגל, כמפק"צ המכבה אחרון את האור במשרד. מיותר לחזור על סיפור ההרדמות הידוע במהלך משוב, שהעביר לאחד הצוערים.
קל היה להגיע עם איל לוויכוחים קולניים. הטונים הגבוהים בויכוחים הללו לא נבעו מכעס או רוגז אלא ממש מן הנשמה. איל היה מתייחס לכל תקלה ובעיה במהלך הקורס, כאילו היה ביכולתו שלו או של הסגל למנוע, למרות שברוב המקרים, מקור הבעיות היה בלתי תלוי. איל דרש מכל צוערי הצוות שלו ומכלל צוערי הפלוגה ביצועים מושלמים, כשם שדרש מעצמו, וכשאלו לא הצליחו, התאכזב עד עמקי נשמתו.
נושאים נוספים שזכו לשיחות נפש רבות במהלך הקורס היו: משמעת, "הבסיס לכל", כהגדרתו. בניגוד לשאר הקצינים בסגל, טען בכעס כי הפתרון היחיד לחוסר המשמעת של הצוערים הוא חינוך מחודש, אפילו תוך שימוש בשיטות הטירונות, "תיזוזים".
פתיחות המפקד: איל התקשה לנהוג בפתיחות כלפי פקודיו. היה איכפת לו מכל אחד ואחד מצועריו והוא השקיע בהם שעות, אולם הוא התנגד ליצירת מוטיבציה בצוערים באמצעות יחסים נוחים וחבריים עם המפקדים. דעתו היתה, שהכוח אשר צריך להניע צוער במסעו הקשה לדרגות הקצונה, מבוסס על ציונות ואהבת הארץ. באותה תקופה כבר הציג איל בפני את תכנוניו לעתיד. חזרה לחיל השריון, מילוי תפקידים כדי להגיע לתפקיד מ"פ בחייל, חזרה לבה"ד 1 בתפקיד מ"פ ואפילו, הלאה..."
אני כבר ידעתי שמצאתי "קודקוד" לעתיד בצבא, שיסייע לי בשיבוץ הנכון של ילדי. בניסיוני להכין את איל להמשך תפקידו, הוספתי לתפקידו אחריות וסמכויות. שיתפתי את איל בבעיות והתלבטויות מולן התמודד הסגל הבכיר יותר, בניהול הישיבות עם סגל הצוערים המתרגל, ואף מיניתי אותו כמ"פ מחליף בהיעדרותי למספר ימים במהלך הקורס. כאשר חזרתי לאחר מספר ימים התברר לי, כי פרט למספר מצומצם של בעיות שוליות, הפלוגה עבדה במיטבה כאילו דבר לא נשתנה. במשרד המתינו לי שלושה מפק"צים מחייכים, ובראשם איל. בסיום ישיבת העדכון, ולאחר סיפורו הנרגש של איל על ישיבת מפ"ים - מג"ד הראשונה בחייו, אמר לי איל: “אמנם אני שמח שחזרת, אבל לא היית צריך למהר לחזור, אני דווקא מרגיש מצוין, ממש כמו מ"פ אמיתי".
למרות ציפיותיו של איל לקבל עוד אחריות וסמכויות, על אף כובד תפקידו, לא פעם נאלצתי למנוע זאת כדי שלא יהפוך דומיננטי מדי בפלוגה על חשבון שאר חברי הסגל.
  
ועוד קצת סיפורים פיקנטיים:
הסעות לצוערים.
באחד מימי שישי, לאחר שכל הצוערים כבר נמצאים על האוטובוסים בדרכם הביתה, מצאנו את עצמנו (איל, אני ועוד מספר צוערים) בפתח האוטובוס האחרון היוצא הביתה, כאשר כולו מלא עד אפס מקום. מיד הפקדתי בידי איל את התיק ויצאתי בריצה מטורפת, בדרך קיצור לכיוון הש"ג, כדי לעצור את האוטובוסים. מצאתי את הרחבה ריקה, ובמרכזה עומד איל עם חיוכו המבויש, משקפי השמש הענקיים שלו והתיקים האישיים של שנינו. בניסיוני להבין, לאן נעלמה ההסעה היחידה מהשממה הביתה, הסביר לי איל, באושר מסוים, שהעיקר הוא שהצליח לסדר מקום ישיבה לכל הצוערים, ו"אנחנו כבר נסתדר".
כך, יום שישי, עשר בבוקר, בה"ד דומם בנוהל שבת, צוערי הגדוד בדרכם הביתה ושנינו יושבים בניחותא על כסאות שק"ם הבסיס, מסכמים את השבוע ומנהלים דיונים על שבוע האימונים הבא.
הקפצת יום שבת.
חלק מנוהל השבת של הפלוגה הוא תפיסת כוננות וכך, בשבת המדוברת, היה איל בראש צוות הכוננות המיידית המורכב מצוערי הפלוגה. על פי הנוהל, הקצין שבראש הצוות ישן בחדרו, כך, שבעת הצורך הוא מוזנק באופן אישי.
באותה התקופה נרקם סיפור אהבה קצר ולא ברור בין איל לבין אחת החובשות בבה"ד (רומן שהתחיל באישון לילה באחד מניווטי הפלוגה בדרום הארץ, כאשר איל פיקד על הניווט בשטח והחובשת תחת פיקודו), והכל תוכנן כך, ששתי ציפורי האהבה יבלו יחדיו את השבת בבסיס. איל העסוק הצליח לפנות את הלילה עבור העלמה הצעירה, וכמחויב בנהלים, עידכן את תורני המבצעים על כך שבמהלך הלילה הוא יימצא בחדר החובשת.
בחצות הלילה התחלפו תורני המבצעים ולא טרחו ליידע את מחליפיהם על מיקומו העדכני של איל. עם עלות השחר החליטו אסירי כלא נפחא להפגין אי שביעות רצון מתנאי שהותם בכלא, ולאור התפרעותם, הוחלט להפעיל את צוות הכוננות של בה"ד 1. הצוות התייצב במהירות הבזק אולם הקצין שבראשם, איל, לא נמצא בחדרו כמובן. כל צוות הכוננות התרוצץ ברחבי הבה"ד בחיפושים אחר מפקד הצוות, אך לשווא, איל איננו. בסופו של דבר יצא עמית (אחד המפק"צים האחרים) בראש הצוות.
כמובן שהתבצע תחקיר ואיל, למרות המצב המביך, דרש להפיק מהמקרה לקחים מעשיים לעתיד. דרך אגב, איל עצמו יצא מהמקרה זכאי לחלוטין. הרומן עם החובשת הסתיים זמן קצר אחר כך.
  
לא ניתן להגדיר את מערכת היחסים ביני ובין איל, כיחסי מ"פ - מפק"צ שגרתיים. הפתיחות העצומה שהתפתחה בינינו קירבה אותנו האחד לשני והביאה ליצירת קשרי חברות עמוקים. ככל שעובר הזמן, קשה יותר ויותר להאמין שאיל איננו. כיום, כאזרח, קשה יותר לחוש באובדנו של איל כפקוד, כקצין מעולה, אבל הרגשת האובדן של חבר, מלווה אותי כל הזמן.
היי חזקה עבור כולנו.
 
  
שלך, מוטי




קיץ, והחום רובץ / הכביש שחור ומהביל /
הכל מבשל היטב בצבעים של צהוב, ירוק וכחול מאוד /
כזה הוא עמק בית שאן בזיכרוני / ואני טרמפיסט, מנופף באצבע לטנדר /
איל כמו בדיוק גדל במקום הנכון / אדום פנים, חם וקשה.
  
איל בזכרון:
סדרת חינוך, יחוד ויעוד. כל כך סמלי בשבילי. שבוע הקורס שבו איל היה כל כך מעורב בו. נכנס לכל דיון, לא מסוגל לשבת בשקט. ציונות וזהות יהודית מעסיקים אותו בלהט. כאשר שמע שלחלק מצועריו לא לגמרי ברורה זהותם הציונית יהודית, לא ידע מנוח עד שדיבר עם חברי הצוות ושיכנע אותם, שלא יתכן שיהיה קצין בצה"ל שבדעתו לרדת מהארץ בסיום השרות הצבאי שלו.
דורון , צוער בצוות של איל, העלה, בסוף השבוע המדובר, אפשרות שירד מהארץ כדי למצוא עבודה. לדבריו, החיים בארץ קשים ולכן הוא אינו רואה איך הוא נשאר כאן בכל מחיר. איל דיבר עם דורון באותו סוף שבוע שעות ארוכות במטרה לשכנע אותו. בלהט השיחה, היה איל משוכנע שבמקרה שכזה דורון לא יוכל לסיים את הקורס, מאחר ו"זהו בדיוק הדבר שעליו אנחנו מדברים. מהו ערך אהבת הארץ, אם לא הדבקות בה בכל מחיר?" - טען איל.
צוער אחר מהצוות שלי שייך במידה רבה לאיל. לי ולאיל היתה התלבטות קשה לגביו. הצוער, עם ותק יחסי בצבא כרס"פ, היה בטוח מאוד בעצמו כמעט בלי יכולת לקבל ביקורת מאחרים. היה קשה לדבר איתו על ערכים כמו ראיה מערכתית ודאגה למסגרת הכללית, כמו גם, על קבלת הדעה של הרמה הממונה. הצוער הזה היה מפקד שבועי בשבוע שטח ובישיבת סגל של סיכום היום הנ"ל דיבר בצורה מתנשאת ויהירה, כשהוא מתחצף למוטי המ"פ. השיחה היתה קשה. בשלב מסויים איל לא התאפק והחל לצעוק על הצוער: "אני לא יודע איך מוטי מוכן לשמוע אותך? אתה חצוף, לא מוכן לקבל ביקורת והגיע הזמן שתתחיל להקשיב למה שאתה מוציא מהפה". דממה השתררה לרגע, והויכוח המשיך בטונים נמוכים.
אני זוכר שבמהלך שיחה, יום אחרי כן או בסוף הקורס, אמר לי הצוער הזה, שהפעם הראשונה שהתחיל "ליפול לו האסימון", ולהבין את הערכים שאנחנו מדברים עליהם היתה כאשר ראה איך איל מתעצבן על דברים שלכאורה לא קשורים אליו, איך לאיל באמת חשוב מה שקורה בפלוגה כולה, איך כאב לו על כך שיש מישהו שלא מבין את המערכת ואיך מכעיסה אותו ההתחצפות למוטי המ"פ . שני הסיפורים האלו מהווים דוגמא קלאסית לאופן מעורבותו של איל בכל מה שעשה.
  
יום שישי / החולצה נדבקת לגב /
הכביש שחור ומהביל /
ויחד עם טיפות הזיעה /
זורמים אנשים בשבילים אל בין מטע התמרים /
וגם איל, סתור שער, כתינוק שוכב.
  
כשישבתי עם אורנה באי השלום בנהריים, גילגלנו שיחה ובין היתר דיברנו על צילום סרט לזיכרו של איל. כשאני מנסה לדמיין צילום מאפיין, ללא ספק הייתי הולך ומצלם ביום קצינות מאחר וזהו יום שמסמל בעיני את העשיה הבה"דית והעשיה שאיל כל כך אהב. בשיחת הסיכום עם הפלוגה, לפני השתחררותו מתפקידו בבה"ד, כשהוא לבוש שרוול, אולי לבן, עם חולצה קצרה ועומד יחף, הוא אמר, שלדעתו כל קצין המסיים קורס צריך להדריך בבה"ד כדי שיהיה שותף בחינוך הדור הבא ורק אחר כך, לצאת לתפקיד המ"מ.
  
אלה חלק מהסיפורים על איל בזיכרוני
אביה




http://www.livecity.co.il/image/users/69858/ftp/my_files/withgal.jpg  
איל,  
    
דמעות לא זלגו מעיני שנודע לי על מותך  
רק צמרמורת אחזתני  
כאילו צופה אני בסרט אימה  
(רק צופה)  
גם לא כשהגעתי הביתה.  
    
רק בערב, על המרפסת הצופה על הכינרת,  
רק בערב, כשנזכרתי בהבעות פניך:  
הגבות המשתוממות (גבוה גבוה...),  
העין הצינית שמתכווצת לחריץ קטן,  
הפנים שנמתחות בחיוך רחב  
והמבע הרציני, האטום, עם העיניים הפקוחות  
כמו ספינקס מקומי  
(מלח הארץ).  
רק אז צללתי אל תהומות הכאב,  
רק אז הבנתי את האסון.  
      
 
זמן.
הפעם האחרונה שראיתי אותו / השניה בה נהרג
הרגע בו נודע לי על כך /
והלוויה, האבל, התקופה שאחרי / והכאב.
הזמן מקבל משמעות שונה / הוא אינו פיזיקלי כמו שהכרתי אותו
הכל נראה כאילו קרה כרגע / ומצד שני, כמו עבר נצח.
והכאב נשאר / הוא אינו קטן עם הזמן /
כי הזמן אינו מקהה את הכאב /
אך אולי, זה הכאב שמקהה את הזמן.
  
מקום.
יום חמישי, מוצב דלעת, לבנון.
עומד בעמדת התצפית עם שכפ"צ וקסדה / ומסתכל מזרחה.
מביט על המקום בו היה בפעם האחרונה / כאב.
רואה את הרכסים הגבוהים, את הנחלים העמוקים, היערות הירוקים / יופי.
רואה את הליטאני, את הזהרני, את החצבאני, / את החרמון המושלג.
מסתכל במשקפת על עיישיה ורואה ילדה משחקת על הגג / פסטורליה.
מנסה לראות את הרשף של הטיל / מאמץ את עיני, אולי אראה את התיל
מנסה לראות את הבזק הפגיעה / לשמוע את ההד העמום של הפיצוץ / אכזריות.
לא מצליח / האוויר צלול מדי. הראות טובה מדי.
בכל אופן, זהו המקום / כאב, יופי, פסטורליה, אכזריות
ארבעה חודשים ועדיין מתקשה להאמין.
  
מילים.
קחו את המילים האלו
שורשים, קרקע, ארץ, אהבת ארץ, / ציונות, להגן על המולדת
קיבוץ, סוציאליזם, אידיאולוגיה, / מלח הארץ, גיבור, לוחם, חשוף בצריח
וחברו אותן יחדיו.
לא, אלו אינן קלישאות / רק אנחנו יודעים כי הכל אמת
והכל נכון / והכל בלי מרכאות.
  
חברים
כמה חברים כבר יש לו לאדם?
עם כמה הוא יכול לצחוק? / להתווכח, לטייל, לשמוע מוזיקה,
עם כמה הוא יכול לשבת, לדבר או לשתוק? / אל כמה הוא מתגעגע?
מעטים. מעטים מאוד / עד כדי כך שאפשר לסופרם על יד אחת.
מעטים. אולי מעטים מידי / מעטים מכדי שיאבד אחד מהם.
  
זיכרונות
זיכרונות של כתה, שעור והפסקה / של ויכוח פוליטי וצעקות
זיכרונות של נער עם תלתלים, רצינות / וצחוק
זיכרונות של טיולים, מסיבות וחברים /
וזיכרון של טיול לסיני, מדורה, חברים, ושוב ים.
זיכרונות שמעלים חיוך ועצב / וזיכרון אחד כואב שחונק בגרון.
  
ידיעה
הידיעה על מותו תפסה אותי באימון בצאלים / אז לפתע הכל נדם.
המולת האנשים בחדר האוכל, החום, והחול, והאבק / הכל התרחק.
לא הייתי עצוב. הלא רק לפני שבוע נפגשנו / דיברנו, צחקנו, שמענו מוזיקה.
אמרנו שניפגש בשבוע הבא.
אחר כך באה הנסיעה צפונה, אל הכינרת / והפגישה עם האמא והלוויה.
ורק בסוף בא הכאב.
הוא מגיע עם הזיכרון והגעגוע / והידיעה הברורה שלעולם לא ישוב.
  
איל
יום רביעי 29.4 , השעה עשר ועשרים / יום הזיכרון,
עוד מעט תהיה צפירה ונעמוד דום / כמו בכל שנה.
ונזכור את הנופלים / ומישהו יקריא משהו / ושירים יפים ברדיו
ורק אתה לא תעמוד איתנו דום / ולא תשמע את השירים שאתה כל כך אוהב
לא. לא כמו בכל שנה.
  
אתמול היה טקס בבסיס / ומישהי הקריאה משהו של יאיר לפיד
ואני מקשיב בפיזור דעת / כשהיא מזכירה כמה משמות הנופלים
כשלפתע, היא אומרת: / "סגן איל"!
ואני נחרד, וצמרמורת / לא. לא כמו בכל שנה.
  
באהבה, גל
 
 




http://www.livecity.co.il/image/users/69858/ftp/my_files/withor.jpg  
    
כבר חצי שנה עברה.  
חצי שנה עברה מאותו ליל יום רביעי בו התקשרו והודיעו לי שסבתא שלי נפטרה  
בביתה, למחרת בבוקר טלפון נוסף שמבשר לי על מותו של איל בריחן.  
בצהרי אותו היום נסעתי לבית הקברות בקיבוץ ללוויה של סבתא, בערב חזרתי  
למוצב "לילך" לתחקיר למארב וליציאה למארב הראשון שלי כמפקד הכוח.  
חזרה בבוקר, מקלחת, וישי בא לקחת אותי שוב לאותו בית קברות בקיבוץ, ללוויה של איל בצהרי יום שישי.  
אלו היו ללא ספק היומיים המטורפים בחיי.  
המחשבה שכל הזמן מנקרת בראשי היא: איך?!  
איך זה שאישה בת 89 עם ילדים, נכדים ונינים לרוב, נפטרת בשיבה טובה באותו  
יום עם חייל בן 22 ? כל-כך צעיר, רק בתחילת חייו, עם כל כך הרבה תוכניות  
 
ושאיפות להגשים, עם כל כך הרבה עתיד שנגדע במחי טיל אחד.
חצי שנה עברה מאז אותה שיחת טלפון שמנערת אותך ולרגע אתה מרגיש לא יציב, לא מאוזן, לא מחובר לאדמה. הטלפון הראשון שעשיתי היה כמובן ליפתח, לבופור, לשמוע את קולו, לנסות לחזק אותו, לנסות להבין את שארע, לבכות יחד איתו. צפות לי בראש תמונות מאיל. מבית הספר היסודי ומהתיכון, אך בעיקר עולים בראשי הזיכרונות מהשיחות שלנו מתקופת הצבא, בבית של גל ביום שישי בערב עם נס קפה ועוגה, עם "שני השמעונים", גל, ישי ומתי.
כל כך הרבה ציונות, כל כך הרבה להט היה בך, איל, באותן שיחות, ולא משנה אם השיחה בנושא הצבא, שכפי שאמרת באחת משיחותינו, שאתה מתכוון להמשיך מעבר לתפקיד המ"מ. בשיחות שלנו (4 קצינים ורס"פ) תמיד היית ה"מורעל" מכולנו, אם זה כמפקד בשריון, כמפק"צ בבה"ד 1 או כקצין בגדוד אליו שאפת כל כך לחזור. תמיד משקיע, תמיד שואף למצויינות.
איל, אנחנו ממשיכים להיפגש אצל גל בימי שישי בערב, כמו תמיד. עליך אנחנו כמעט שלא מדברים, כמעט שלא מזכירים. כל אחד לעצמו, כל אחד עם זיכרונותיו ממך. כנראה שאנחנו עדיין מפחדים לפתוח את הפצע.
איל, אני אזכור אותך תמיד על כל היפה והטוב שבך.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים. תשמור על משפחתך ועלינו מלמעלה.
  
אור

אחים לנשק