דברים של אורנה
 
 
http://www.livecity.co.il/image/users/69858/ftp/my_files/withmon.jpg
אילי, יקר שלנו,
  
זה היה חודש קודם. עמדנו ליד אבא ואתה קראת את שכתבת לאבא חודש לאחר שנפרדנו ממנו, בהיותך בכתה י''. עמדנו ובכינו כאילו זה קרה רק אתמול. אני הרשיתי לעצמי, כמו בכל שנה ליד אבא, לבקש בפעם המיליון שייצאו מלבנון, כי לא זו הדרך להגן על הצפון, בהקזת דם מתמדת של חיילינו מבלי יכולת להגיב ולשנות. סיפרתי לאבא שאתה ויפתח משרתים עכשיו בלבנון וביקשתי שתחזרו הביתה בשלום
חזרת עטוף בדגל. דומם, ליד אבא, ואני בוכה על האבנים. והאבן קרה וללא רוח חיים. ראיתי אותך עם עיניים פקוחות, נדהמות, כפי שאמרו מפקדיך, גדי ודן. חיבקתי אותך, נשקתי את פניך, ניסיתי לחמם אותך, אבל אתה היית קר ולא הגבת לליטופי. לא החזרת לי חיוך אוהב, ביישני, מתנצל שהדאגת אותי, וחיבוק של בן עוטף ומגן. היית דומם וקר.
לא! זה לא ייתכן! זה לא יכול להיות! זה סיוט שיעבור
אתה תחזור אלי, ילד קטן שלי
אתה תחזור ולא תשקוט עד שתשכנעני שצריך להישאר בלבנון, עד הסכם עם לבנון וסוריה. כל דרך אחרת תביא ליותר הרוגים.
  
 
אתה תחזור ותיאבק על קצונה איכותית, בעלת ערכים של צדק ומוסר, יושר ואמינות ובראש הדגל, הגשמת הציונות.
אתה תחזור ובאותו להט תיאבק על המשכיותו של הקיבוץ.
אתה תחזור להביא את התקווה לשלום.
אתה תחזור אלי לחבקני עם המדים המלוכלכים וידיך החזקות, שחורות משמן הטנק, ואני אלטף את אצבעותיך ואנשקן, אחת אחת , במקום אמבטיה חמה.
אתה תחזור ובחיוך מתנצל תאמר: "אמא, איך זה יכולתי להדאיגך כל כך? הן הבטחתי לך שלא אשאירך לבד". כאשר לקחו מאיתנו את אבא חיבקת אותי, הילד הקטן שלי, ואמרת: "אמא, אשמור עלייך ותמיד אשאר איתך". כן, ואתה איתי ועם אבא ואף אחד כבר לא יכול לקחת אותך מאתנו.
 
דברים על הקבר - יום הזיכרון
  
אני זועקת בקול , שכולם ישמעו, שכולם יזעקו בקול.
בשעות הרבות שאני אתך, ילד קטן שלי, שלושתנו בדממה, אתה ואבא ואני.
אבל היום אינני יכולה לעצור את הזעקה.
חזור אלי ולו לרגע קט.
ליום. שניסע יחד, נעבור אצל סבא וסבתא בבית השיטה ונעמוד ליד קברו של שמואל, אחי הטיס.
שניסע יחד ונאסוף את נתי בדרך ואתה, בדבקות, תסביר עד כמה חשוב שכל קצין בשריון ידריך בבה"ס לקצינים.
ונחזור כמו 20 שנה לפתיחת חגיגות העצמאות.
ואני כמו תמיד, מזה 20 שנה, אתכם ולא בחג.
ילד קטן שלי, לדקה חזור אלי, רק לדקה.
ותגיד, "היי אמא", סתם, "אמא, לא צלצלתי והדאגתי אותך
כי אני בתפקיד שלא איפשר", ותגיד, "אמא, אני מצטער".
תחזור לדקה ותגיד, "אמא, הן הבטחתי לשמור עלייך תמיד, תפסיקי לדאוג".
לא, איני יכולה לעמוד כאן היום,
חזור אלי לשניה, ונעמוד יחד,
אתה עם המדים, מצדיע בצפירה ובהנפת הדגל.
חזור רק לדקה, הצטרף אל חבריך ואמור להם, "סתם, לא התכוונתי מה אתם עומדים שפופים?"
חזור רק לדקה, אני מוכרחה לחבק אותך, לנשום אותך.
אל תלכו, הוא מוכרח לבוא, הוא יבוא.
  
אמא
 
http://www.livecity.co.il/image/users/69858/ftp/my_files/endtironot.jpg
 
מיכל ולילך- הוקרא בלוויה
 
אילי שלנו, האח הקטן שלי,
  
התינוק הראשון שלי, אשר כאחות הגדולה כשנולדת ממש גידלתי אותך. היית תמיד הקטן בבית. הבן זקונים של אמא ואבא, "ילושקה" שלהם, אך פתאום בשנים האחרונות, לאחר שאבא נפטר, נהיית כל כך גדול ובוגר, כל כך מבין, מתחשב ואחראי. הכל, כך חשבת, מונח על הכתפיים שלך. אתה צריך לדאוג לאמא ושכל מה שהיה, ימשיך, כאשר אתה במקום אבא. אבל לא, אי אפשר, אמרנו לך את זה אז, ועכשיו אנחנו עומדים פה ולא יכולים, ממאנים להאמין, ואומרים שוב שאי אפשר, וצועקים ובוכים, כי לא נוכל שוב
רק אתמול, בשבת, ישבנו אצל אמא כולם ביחד. ואתה, עם הרצינות שלך בכל דבר בו תביע את דעתך, לוקח ללב, מרים את הקול בשעת ויכוח, אך הכל מהנשמה, כל כך אמיתי,
http://www.livecity.co.il/image/users/69858/ftp/my_files/childs.jpg
 
וכמו שאמא מספרת שכך אמרת השבוע: "אצלי הציונות היא לא רק מילים"! וליד הרצינות הזאת, כל כך עדין ומחייך עם אחייניך הקטנים. איך אפשר? הרי אי אפשר!
הרי אתה חייב להיכנס ולהעיר אותנו עם חיוך בצד מהזוועה הזאת. אנחנו לא יכולים יותר. איך נהיה שוב חזקים ושוב צריך לשמור על אמא, הרי אתה אמרת שתשמור עליה ודאגת לה כל כך... ופתאום, באים הקצינים עם המדים, ואוספים אותנו מכל רחבי הארץ. ושוב השכול נכנס לביתנו. חשבנו, שאי אפשר לכאוב יותר, ואנחנו כבר קיבלנו מנת יתר, חושבים פה שהתאוששנו מאבא, הרי רק לפני כחודש עמדת פה באזכרה וקראת מילים שכתבת לאבא לפני 5 שנים, לאחר מותו, וכולנו בכינו כאילו אתמול קברנו אותו. והנה, עכשיו אתה איתו, עם אבא, שכל כך אהבת והערצת. בכל דבר חשבת, מה אבא היה אומר, ואז מהבטן היית צועק את דעותיו ומחשבותיו. וכך צריך לעשות, להמשיך את דרכו, חשבנו שאתה הממשיך שלו. אמא אומרת לכולם שאתה הבן הקטן של עוזי ואתה יישמת את זה, יום יום ובכל דבר.
התגייסת לצבא במלוא המרץ, קורס קצינים וקידום, הכל היה לך כל כך ברור שכך צריך לעשות, ולא רק את החובה, אלא תמיד יותר. בחרו אותך להדריך בבה"ד 1, עשית את זה על הצד הטוב ביותר וטענת, שכל קצין צריך לעבור את המסלול הזה ולחנך חיילים, למופת, ליושר, לאמינות, למילוי המשימה על הצד הטוב ביותר, ואת זה לומדים בבה"ד 1 ומשם לוקחים אחריות לחיילים צעירים יותר ללמדם זאת. אך למרות זאת, התעקשת ללכת ללבנון
"למה?" - שאלנו אז, ואנחנו שואלים עכשיו, - "למה?"
אבל אתה, היית בטוח שצריך לקחת חלק במשימה הקשה ביותר, ולכן ברור ששם צריך להיות. שוב הציעו לך לצאת לחונכות בסיירים, אך אתה, כמו תמיד, דבק במטרה ונלחם למענה. אכן, הצלחת, נשארת בקו הראשון
זהו, עכשיו זה נגמר. לא נשכנע אותך, אך אתה שלם עם מעשיך.
אנחנו כואבים כל כך, וכל כך לא יכולים יותר, פשוט מחכים שתיכנס ותגיד שהכל סתם, ובמקום זה, נכנסים כל חבריך הצעירים, הילדים מהכיתה במשק, מהעמק, חבריך מהצבא. כולם מחבקים ומנשקים אבל לנו אין נחמה, אנחנו לא יודעים איך נתגבר הפעם, איך נמשיך בלעדיך
עכשיו אתה עם אבא ואנחנו פה, נשארנו לשמור על אמא ולהמשיך את הדרך. לא מזמן אמרת לאמא שלא תדאג, כי כאן באשדות יהיו איתה שניים מילדיה. די! פשוט אי אפשר יותר, זועקים מכאב ורוצים אותך שוב איתנו.
שלך , אוהבות ומתגעגעות
לילך ומיכל
דברים ביום השבעה - לילך
 
 
  
אילי, יקר שלנו,
  
מה נשאר לנו, אם לא לכתוב אליך או עליך, להשמיע קצת מכל ההמון ששמענו ובלענו, מהסובבים אותנו כאן, שבעה ימים
שבעה ימים שהם עולם ומלואו
שבעה ימים שאמא אמרה שלא רצתה שייגמרו
עם ישראל צועד עלינו, מדבר ומספר לנו, ואיתנו, ובוכה איתנו
ואתה, לא נכנסת, לא הערת אותנו מן הזוועה, לא זכינו לראות שוב חיוך קטן עם איזה משפט ציני. רק שלחת אלינו את כל מוקיריך, את כל חבריך. חיילים ומפקדים, מכל הדרגות, יושבים פה איתנו שעות. "מה, הפסיקו לעבוד בצבא?" - אמא שואלת
והם, עם סיפורים אמיתיים של רגעים כל כך רבים וטובים. אמרתי, "הילד, האח הקטן שלי", אמרו פה, "העולל, הצעיר", אבל הרי, כבר מזמן לא כזה היית
הסיפורים עליך מכל הכיוונים, והתמונה הושלמה. בחור שקט ורציני, כל כך בוגר, שלם ומלא, מין זן שלא מוצאים עוד, חבר אמיתי, דבק במטרה, חושב, מעמיק בכל דבר, מה שכאן בבית כל כך ברור וטבעי, אך יישמת זאת בכל מקום, אי שם בבה"ד 1. דיון שאתה הכנת, לא שוכחים.
איילי, שמעוני בשבילם
עם הזיק, הניצוץ בעיניים, כמו שאמר נוימן המ"פ, מן זן מיוחד אתם, פשוט קצת מטורפים ולכן יכולים לרצות להיות בתופת הזאת. למרות שכבר 5 שנים אנחנו חצויים, כנראה שאתה התבגרת, התמלאת כולך בתוכן ובערכים. רק גאווה הבאת לאמא, הבן של עוזי, הקטן, שבעצם כל כך גדול וענק
נקטפת, לקחו אותך מאיתנו, ולנו, זו היתה רק התחלה
התחלה של בגרות, התחלה של הדרך שלך כאשר ההמשך והכיוון, כל כך ברור, הכל. ומה ברור עכשיו
עכשיו הכל שבור, סדוק, עצוב
אחייניך היקרים מצליחים להעלות חיוך על פנינו, אך, גם להם תחסר, הדוד הצעיר, השמח, עם השקט שלך.
כן, אילי, אנחנו חייבים להבטיח לך שנשמור על אמא, כי הרי זו היית משימתך. נשתדל לא לאכזב אותך ונקווה, שנמצא כוחות, כמו שלך היו. נתחזק מהסיפורים עליך ומכל חבריך ומפקדיך שפשוט אהבו אותך. נדאג שלמרות הצניעות שלך, כולם יידעו מי היית.
תחבק חזק את אבא מכולנו, והרבה מאמא,
ואנחנו פה, עדיין מחבקים אותך.
אוהבים, מתגעגעים ולא שוכחים,
ומנסים, בשבילך אילי, להיות חזקים.
לילך
 
 

 
הוקרא ביום השלושים
  
אילי שלנו, האח הקטן שלי,
  
זוכרת אני את היום והמקום, פה בחוץ, בו סיפר לי אבא, כי אמא בהריון, ואתה עוד מעט תגיע ויהיה לי תינוק.
גדלת בבית מאושר, מלא תוכן ושמחה, אמא ואבא תוססים ופעילים, לומדים ועובדים, אוהבים וחברים.
אנחנו גדלים, אך אתה נשאר הקטן, בן הזקונים של אמא ואבא, "ילושקה" שלהם. גדלת, התבגרת, כולנו יצאנו מהבית, וביום בהיר, השמחה והאושר נעלמו ונלקחו מהבית הזה. אבא נלקח מאיתנו וממך בגיל הנעורים. שנים בהן כל כך נקשרת אליו והערצת אותו, ופתאום, אתה עם אמא, חושב שהכל מונח על הכתפיים שלך, אתה צריך להמשיך במקומו ובדרכו, והעיקר, לשמור על אמא.
אבל לא. לא יכולנו אז, ולא נוכל היום.
40 יום עברו, 40 יום שהיו רק שלך ועליך. כל דקה וכל שעה, מי בלב ומי בפה. ובתוכם, יום אחד ומיוחד, היום שלך, אילי. יום ההולדת שלך, ה- 12 באוקטובר. 22 שנה, ואנחנו זוכרים, אך הפעם, כבר לא חוגגים.
40 יום של אחרי, אחרי הרגע הנורא, כאשר מנסים לשחזר ולהיזכר בכל שניה של לפני...
התמונות עוברות, ואתה, עם חיוך קטן, שקט, רציני, שיער ארוך, תלתלים זהובים וטיולים בתקופת הנעורים. התקצצת, התגייסת לצבא, הכל במלוא המרץ. כמו שאומרים פה רבים, רצינות בכל דבר בו תביע דעתך. לוקח ללב, מרים את הקול בשעת ויכוח, לא מוותר, אך הכל מהנשמה, כל כך אמיתי ודבק במטרה, והכל חשוב וצריך להתבצע על הצד הטוב ביותר. קורס קצינים, הכל היה לך כל כך ברור שכך צריך לעשות, ולא רק את החובה, אלא תמיד יותר.
בה"ד 1 כחניך וצוער, אך לאחר מכן בה"ד 1 כמדריך, מפקד. חינוך החיילים בדמך עובר, למופת, ליושר, לאמינות, למילוי המשימה על הצד הטוב ביותר. אך גם זה לא מספיק. שם בלבנון, זה הקו הראשון, ושם צריך להיות.
התווכחנו, שאלנו למה? אך אתה, בטוח בבחירתך.
זהו, עכשיו זה נגמר, לא נשכנע אותך ולא נתווכח, ואתה, כמו בתמונה, מאושר, מחייך, בתוך הטנק וגם עליו, והעיקר בשבילך, שלם עם מעשיך.
אילי, היית גאה באמא,
איך ביתנו הפך לבית פתוח בפני כל חבריך, מפקדיך, חייליך. ימים שלמים יושבים אצל אמא, ופה הערב, יושבים וזוכרים, מקריאים ומספרים.
עכשיו צריך רק לזכור.
האח הקטן, איש גדול וענק, שתישאר תמיד הדוד הצעיר, חסון, מחייך אך רציני, מלא מרץ, שלם עם מעשיך ודרכך.
נכאב, נבכה, נזכור ולא נשכח, נאהב ונתגעגע, אילי שלנו.
  
לילך
 
 
מכתב מתמיר לאיל
 
 
http://www.livecity.co.il/image/users/69858/ftp/my_files/hcut.jpg
  
יאלי , יאלי שלי,
  
אמרתי ואמרתי, ואתה בשלך. אתה, שצריך לכבוש את העולם, אתה, שצריך לחנך את כולם, אתה, שצריך למלא כל חור של אחר, אתה, שצריך ללמד את מפקדיך, אתה, שרק הגעת לחטיבה 7 וכבר אתה צריך ללמד אותם איך עושים נכון. אתה, שאמרו לך ללכת לסיירים, אבל, לא! אתה תלך ללבנון, כי זה הכי חשוב וככה כשתהיה מ"פ תוכל למלא את התפקיד על הצד הטוב ביותר
ומגיעים לשבת ונפגשים בבית, ושוב הויכוחים, לך תלמד, תתמקצע. לא צריך לעשות כך. ולאחרונה, אתה צריך להיכנס עם הגדוד ללבנון, בעיניך זה יותר חשוב מללכת לסיירים.
כל הניסיונות שלי להסביר לך, שזה לא הכרח ושזה לא הדבר החשוב ביותר שיש ושמזמן לא היינו צריכים להיות שם, לא משפיעים עליך. זה לא בגלל כיבוש עם אחר וזה לא בגלל שהייה במקום לא לנו, זה בגלל ששם נהרגים לנו כל יום חיילים, בלי שום יחס לאזרחים שנפלו בהפגזות, ואם צריך להיות במקלטים אז נהיה במקלטים. שם לא מתים!
 
 
 
ומי כמוני יודע מה זה מקלט, חיינו במקלטים שלוש שנים. ואז, אתה נעלב ובורח מהבית ואמא אומרת - "למה אתה רב איתו?" אמא, זה לא עוד משהו, זה לבנון! זה קן הצרעות של מדינת ישראל
בדרך חזרה, אירית שואלת: "למה אתה מתווכח ורב איתו כל הזמן?" ואני עונה, כי הוא ילד ולא יודע הכל, והוא לא סתם ילד, הוא הילד שאני אוהב יותר מכל, הוא העולל שלי, ועם כל העיקשות שלו, הוא ילמד, אבל, במקרה הזה אי אפשר להגיד לו שילמד. זה לא סתם עוד ויכוח על בה"ד 1, איך לחנך חיילים, מה הכי חשוב ועל מה צריך להדיח צוער, זה לבנון! זה לבנון! על זה שומעים כל שני וחמישי ברדיו, ללא אומץ להגיד את המשפט האמיתי מכל, "משם, לפעמים לא חוזרים"!!! וכל יום שהוא שם, מוריד עוד שנה מהחיים של אמא, והיא לא תגיד לא, רק שיהיה מרוצה ממה שהוא עושה, והפחדים שלה לא משנים
זה שהטלפון פתאום מחובר כל הלילה, שמא יאלי יתקשר, בכל שעה שרק צריך, היא תהיה קשובה לו
ושוב, זה לא עוד ויכוח, זה יאלי שלי, העולל שלי, ועל זה אני אתווכח איתו עד חרמה ולא איכפת לי שיברח נעלב וכועס, כי זה יותר מדי חשוב, והוא יגיד לי פעם שהוא טעה.
בפעם האחרונה שנפגשנו, לפני שבוע בשבת, הוא כבר אמר לי, ולמרבה הפלא, מוקדם משחשבתי, "אתה צדקת, מתעסקים בחתול ועכבר, אנחנו רודפים והם מסתתרים וכל אחד דואג לכסת"ח שלו, אבל אם צריך להיות שם, אז אני צריך להיות שם". את המשפט הזה אמרת עם אמונה מלאה של אחד שלוקח את הכל על כתפיו ולא משנה כלום
ועכשיו, הילד שלי, עולל קטן שלי, לא יכול להגיד לי פעם נוספת "אתה צודק". יאלי שלי, יאלי שלי, אני כל כך אוהב אותך. הלוואי שידעת שכל הויכוחים האלה הם רק בגלל שאתה כל כך חשוב לי, אבל הפעם, אין דרך חזרה ואין מה להתווכח עם אירית שזה יאלי הקטן שלי והוא עוד ילד
אני פשוט לא מאמין, לא מאמין! ואני לא רוצה לחשוב מה יקרה כשאני אתחיל לקלוט ולהבין שאתה איננו...
תמיר
 
 

 
לאחר עשרה ימים - 28,9,97. יום ראשון של עבודה
  
יאלי שלי, אח קטן שלי,
  
אני לא יכול לדבר עליך בלשון עבר, זה פשוט לא נקלט, ונראה לי שזה לא ייקלט לעולם. אני מרגיש כאילו שאני בתוך סרט אימים ארוך ארוך, שנמשך כבר עשרה ימים והוא לא ייפסק לעולם.
זה עשרה ימים שכאילו נעלמו, וכל האימה הזאת כאילו התחילה אתמול. זה מצטלב לי עם אבא שהחמש שנים שעברו עד לפני עשרה ימים, הם כאילו אתמול ומלפני עשרה ימים, זה כאילו שלשום. ואז אתה, ילד שלי, הסתובבת בבית החולים "בלינסון" מייבב בשקט כלא מאמין... "לקחו לנו את אבא".
ועוד לא נגמרו השלושים ואתה, כהרגלך, החלטת שמעכשיו אתה תשמור על אמא, ולא משנה מה אמרנו. אתה החלטת שאתה תמלא את מקומו.
ועם השנים, ככל שהתבגרת הראית לכולם שבהרבה דברים אתה באמת תופס את מקומו, ובטח בערכים ובאידיאלים.
ואתמול מגיע מ"פ מבה"ד 1 עם תמונות של הסגל, שבמהלכן אתם שותלים עץ חרוב כשמו של הגדוד וכמובן שאתה במרכז, שותף במרץ וכולם מסביבך צוחקים בהנאה ואתה נראה המאושר באדם.
ועכשיו אני לא יכול להגיד את זה, ובקושי לכתוב, פשוט איננו.
ככה הלכת ילד שלי ואני אוהב אותך כל כך, אילו היית יודע עד כמה, אז אולי היית מבין את הויכוחים האין סופיים שלנו. שאם הציבו אותך בסיירים, אז תלך לסיירים, ומקסימום את הלבנון הזאת תראה בתור מ"פ. מה לעשות, אנחנו נמצאים שם 15 שנה וכמו שזה נראה, זה לא הולך להסתיים מחר.
ועכשיו, אני יושב לי במשרד בשעת ערב מאוחרת, אחרי יום ראשון של עבודה, ועל מה אני מדבר עם אמא? על איזה פרחים להביא. המחשבה שהפעם הפרחים לא בשביל אבא, מעוררת בי צמרמורת בכל הגוף ופשוט קשה לי לחשוב על זה ואני לא מסוגל לכתוב את זה.
  
יאלי שלי,
אח קטן שלי,
זה פשוט לא יכול להיות, לא יכול ...
  
תמיר
 
 
המשפחה